כאב לשלוש בנות חוויתי כבר בחיי את כל סגנונות הריקוד הקיימים. בלט קלאסי, ג'אז, היפ-הופ, סטפס, מחול מודרני, מחול פוסט מודרני, ועוד כל מיני המצאות של מורים לריקוד. אני יכול לומר בביטחון מלא שלמרות השקעה בת 5 ספרות אף אחת מהבנות הגדולות לא מהווה איום על מעמדו של ברישניקוב. דווקא הקטנה עושה סימנים של כשרון עדין בתחום.
השנה, החזרות למופע המחול של סוף השנה החלו כבר בתחילת השנה. פעמיים בשבוע ליווינו את הילדה לחוג , עמדנו לצידה במאבקים על הסולו, אשתי הפיקה לה בגדים מתאימים ולמרות שהיא רק בכיתה ב', היא התמודדה בצורה בוגרת ושקולה עם הלחץ, ולאורך השנה בכתה אולי פעמיים. אני באופן אישי שבעתי מכל הטרראם שמגיע בסוף כל חוג, וזו גם הסיבה שהחוג האהוב עלי הוא קרמיקה, שם אין טקסים או פסטיבלים. מקבלים קערת חרס מהתנור וזהו, ממשיכים הלאה בחיים. אבל את מי מעניין מה אבא חושב?
החודש האחרון כבר הורגש מתח עז באוויר. בתי בקושי נראתה בבית והשמועות אמרו שהיא סגורה במחנה אימונים בוינגייט , משם היא משוחררת מדי פעם הביתה לשנת לילה קצרה. כשלפני חודש קיבלנו סוף סוף את ההזמנה לאירוע הסיום, היינו על סף התמוטטות עצבים. הילדה נתנה לנו סקירה מקיפה על המופע המתוכנן ,איך היא נכנסת לבמה, עם איזו תאורה, ועם איזו תנועת אגן. היה ברור לי שהיא היא כוכבת המופע, שחייה עומדים להשתנות ושגם מעמדנו הרעוע בקהילה יקבל סוף סוף תפנית חיובית.
כהורים גאים הזדרזנו לרכוש כרטיסים לחצי משפחה- לדודים, לסבים ולסבתות, ולסתם אנשים שעברו באותו רגע ברחוב. 50 שקלים לכרטיס כפול שמונה אנשים זה לא מעט כסף, אבל כשאתה יודע שלפניך אירוע היסטורי חד פעמי אתה לא עושה חשבון.
"אל תשכח לטעון את הסטילס ותביא גם את מצלמת הוידאו". ביקשה אשתי. למה בכל הבתים הישראלים שאני מכיר מוטלת מלאכת הצילום על הבעל? מה הקטע הזה? עוד כשחיברו לנו הגברים את המנגל, התקוממתי וטענתי שזו טעות לתת לגבר אחריות שגדולה עליו בכמה מספרים, אבל בנושא הצילום חמור הדבר שבעתיים. אני כבר לא צעיר. אני לא רואה הכי טוב, הידיים לא יציבות ואני שונא להידחף כדי להשיג תמונה טובה .אני גם יודע שכל התמונות ישכבו בתיקיית " המסמכים שלי/התמונות שלי /2012/סוף שנה/בלט ולא יודפסו לעולם. אבל כל התירוצים האלה לא עזרו לי ותיק הצילום שוב נפל עלי.
הגענו למקום חצי שעה קודם והעברנו את הזמן במינגלינג עם ההורים האחרים. בדרך כלל אנחנו רואים אותם בחטף, בחנייה מחוץ לחוג, הפעם פגשנו אותם פנים מול פנים מה שאיפשר לנו לפתח שיחה אמיתית. גם אתם פה אה? כן . שתיקה .מצאתם חנייה קרוב? כן. שתיקה. חמודות אה? כן מאוד. מקומות טובים אה? כן מאוד. ילדים טובים.. מקומות טובים .חחח. מישהו רוצה מסטיק? יש גם עוגת כושי..
הסבא והסבתא והדודים הגיעו עצבניים אחרי שעה וחצי בפקקים ואחרי שנאלצו לבטל תכניות קודמות. הבטחתי להם שהמאמץ היה כדאי ושהם לא יתאכזבו. האורות כבו, מצלמות נשלפו האינסטגרמים חוברו ואז החלה המוסיקה. הילדות פרצו לבמה באופן מאורגן כאשר הן משתדלות לקפץ ולנוע לפי קצב המוסיקה. לפעמים זה הצליח, לפעמים לא. אבל מה זה חשוב, הן היו חמודות!
ניסיתי לאתר את הבת שלי שחוללה על הבמה בין מאה בנות אחרות. "הנה היא החמודה" צעק גבר חסון מאחורי. "דובשנית קטנה" ואכן הבחנתי שהוא מצביע על ילדה חמודה שאינה מסרבת לאף דובשנית וכנראה שגם לא למיני מתיקה אחרים שנקרים בדרכה. אשתי חשבה שאני אכזר אבל מה לעשות, לפעמים האמת כואבת. לרגע היה נדמה לי שראיתי את הבת שלי מסתתרת מאחורי ילדה אחרת אבל היה לי קשה להתחייב על זה. פתאום אישתי צבטה אותי בחוזקה וצעקה 'זו היא!' ניסיתי לכוון אליה את המצלמה ואת הווידאו ביד השניה, תוך כדי הפעלת זום כדי שלא אחטוף על החובבנות שלי אחר כך בבית. הסתבר שזו לא הייתה היא, ואלו בכלל בנות מכיתה ג'. הנאמבר הסתיים בפיצוץ עז וכל הבנות נשכבו על הרצפה כמו אחרי הפצצה גרעינית. כנראה שהקטע היה בשיתוף הג"א אז כמו שלימדו אותנו שתינו כוס מים ונרגענו.
עשיתי חשבון שאם יש מאה בנות, במופע של שעה ועשרים, לכל ילדה יוצא קצת פחות מדקה של חשיפה בימתית. מדכא. המוזמנים שלי הראו סימני מצוקה. הסבים ניקרו מעייפות, הסבתות פטפטו, הדוד פיהק והדודה קראה מיילים מהאייפון. הרגשתי שאני מאבד אותם. 'הנה הנה' הערתי אותם, 'עכשיו זו הקבוצה שלה'.
הריקוד השישי היה קטע היפ הופ שאני קראתי לו 'החמאס איז אין דה האוס' משום שגם הוא הסתיים בפיצוץ. אגב גם פה הבת שלי לא השתתפה(!) מאוכזב ועייף החלטתי שזה הזמן לצאת לשירותים. בדיוק כשקמתי אישתי טלטלה אותי. 'הנה היא, שם משמאל!'. הנפתי את המצלמה רק כדי לפגוש פנים מול פנים את האור האדום המהבהב שמבשר על אפס מקום בזיכרון. מחקתי מיד מהמצלמה 50 תמונות מיום ההולדת של חמתי וסרט וידאו של טיול בנות מצווה מלפני שנה. מה הסיכוי שנעשה עם התמונות הללו משהו?
בכל מקרה עד שהתפנה זיכרון במצלמה הילדה נעלמה ונותרה כצל בזיכרון שלי. אשתי הפיגה את הייאוש הכללי בהבטחה ש"עד כמה שהיא יודעת" מתוכנן לרקדנית שלנו עוד קטע. הבטתי בהורים שלי ובהורים שלה. הם רצו לחנוק אותנו. הקטע הסתיים. יצאתי מהאולם בצעד תימני ומיהרתי לשירותים. לרשותי עמדו שתי דקות. מה כבר יכול לקרות, שאלתי את עצמי. מתברר שהרבה.
כשחזרתי ראיתי על פניה של אישתי את גודל הטעות שעשיתי. לפי כל חוקי מרפי (למה אף פעם אנחנו לא נשמעים להם?) בזמן שביליתי בשירותים, הקטנה רקדה ואני פספסתי. ולא רק אני. ברגע הקריטי הוריי נרדמו, הסבתא השניה קינחה את האף, והסבא פתח חבילה של ורטרס אורגינל. אישתי הסתבכה עם המצלמה, הדודים ניסו לעזור לה אבל מרוב לחץ מחקו את מה שכבר צולם, ועד שהמצב התייצב הכל נגמר.
בדרך הביתה ניסיתי לחשב כמה אירועי סוף שנה עוד מתוכננים לי בחיים האלה. כמה מחולות היפ-הופ, ג'אז, מחול מודרני ולא מודרני עוד אוכל להכיל? רגע לפני שהיא נרדמה ניגשתי למיטה של הבת האהובה שלי, ליטפתי את ראשה ונשקתי לה. 'אני ואימא מאוד גאים בך', אמרתי לה. 'אבל אולי שנה הבאה תעברי לקרמיקה?'
