עמר חי בליבנו תמיד
לפעמים נדמה לך שיש איזה מגן שמסיט ממך את הבשורות הרעות. סוג של כיפת ברזל, שמיירטת גבוה מעליך טילים של עצב וצער. בדרך כלל יש לה אחוזי פגיעה גבוהים, אבל כשהיא מפספסת, הפגיעה קשה. ככה בדיוק הרגשתי השבוע, כשקיבלתי סמס מחבר ששאל אותי: שמעת מה קרה?
סמ"ר עומר חי, בן 21, לוחם מגלן, נפל בעזה כשבית ממולכד קרס עליו ועל חבריו לצוות. בתקרית הזאת נהרגו גם סמ"ר מתן גוטליב וסמ"ר גיא אלגרנטי. עומר למד בכיתה של בתי הגדולה. לא הכרתי אותו אישית, אבל כשראיתי את היגון והצער על פניה, הבנתי שהטרגדיה הגיעה אלי הביתה.
התסכול הכי גדול שלי היה חוסר האונים. לא מצאתי שום דרך לעזור. חיבקתי אותה וליטפתי את ראשה, אבל לא יצאו לי מילים שיעצרו את הדמעות. חשבתי על המשפחה שגרה לא רחוק, ושעולמה חרב עליה. משפחה שאיבדה ילד יפה, חכם, מוכשר ואהוב, שמסלול חייו נקטע בבת אחת.
חשבתי על הבת שלי ועל החברים שלה. הם עוד ילדים. הרי לפני רגע נולדו. איך ייתכן שבגיל כה צעיר, חוויית האובדן והמוות הפכה להיות כה משמעותית עבורם? אבי איבד חברים במלחמת העצמאות, הדור שלי איבד חברים ביום כיפור ובלבנון, ועכשיו הבת שלי. הדור המי יודע כמה שקובר את חבריו מוקדם מאוד במלחמה על הזכות לחיות בארץ הזאת.
בערב היא הלכה עם החבר'ה מהצופים לתלות שלט גדול בכניסה ליישוב. על השלט נכתב "עומר חי בליבנו תמיד". ומאז הם כל הזמן יחד, מחבקים אחד את השני, מנחמים, מחפשים סיבות לא להיפרד. ביום אחד, בלי אזהרה מוקדמת, בתי חטפה את האגרוף הזה בבטן, שהופך את הילדים שלנו, בבת אחת, למבוגרים עצובים טרם זמנם.
ההלוויה היתה עצובה מנשוא, עם מאות משתתפים דוממים. ההורים המרוסקים, האחים הממררים בבכי, הסבים, החברים מבית הספר, החברים ליחידה, שחלקם הגיעו פצועים מבית החולים. מהדברים שנשאו החברים אתה למד על הילד הזה בעל האמביציה האינסופית, שרק רצה להצטיין ושלא הספיק לחיות את החיים.
הבכי קורע הלב של החברה, שהיתה אהבתו הראשונה, והאמא שאספה את כל כוחותיה כדי לומר מילים בודדות, היו כחיצים בליבי. וכאילו כדי להזכיר לנו שהעסק לא הסתיים, פילחה אזעקה את השמיים, ומאות הנוכחים לא ידעו אם להשתטח על האדמה על פי ההוראות או להמשיך בטקס.
אחרי ההלוויה הבת שלי הזכירה לי שכשהיתה בכיתה ו׳ באו כמה מילדי הכיתה לאולפן "אחורי החדשות", התוכנית שהגשתי בזמנו בערוץ 10, כדי לצלם סרט לבית הספר. נברתי בערמות הדיסקים שלי ומצאתי את הסרט. חבורת ילדים מול מצלמה, צוחקים ועושים שטויות, וביניהם עומר, כאילו מקבל מחבר אגרוף בפנים, ומיד מציג למצלמה "פנס בעין", שאותו ציירה לו המאפרת שלנו. הבטחתי לעצמי שכאשר יגיע הרגע הנכון, אתן את המזכרת הזו להוריו. אבל האם יכול להיות רגע כזה?
הופעה חיה במחלקה
אמני ישראל מופיעים בחודש האחרון בהמוניהם בפני חיילים פצועים ואזרחים במקלטים. זו תופעה מבורכת שאינה מובנת מאליה. משום מה אנחנו נוטים להקל ראש בתרומה הזו, כי "מה הם כבר עושים? שרים?" כשאני נוסע ברחבי הארץ אני רואה שלטים ענקיים של כל מיני חברות, שמעידות על עצמן שהן "מחבקות את החיילים". לא בטוח שכולן מוכנות גם לתת משהו חוץ מחיבוק על שלט. האמנים לפחות עושים שמח, ולשעה קלה משכיחים את המצב. כדאי לזכור את כל זה לקראת יום העצמאות, בתקופה שבה מתפרסמות בעיתונים הכתבות המשמיצות על "השכר המוגזם שמשלמים לזמרים".
פעם היה יותר קל. יפה ירקוני שרה על הטנדר שנוסע, ויהורם גאון הבטיח לילדתו הקטנה "שזו תהיה המלחמה האחרונה". אז הבטיח. בינתיים דויד ברוזה הוא כבר זמר שלושת המבצעים ומאתיים הממ"דים, והוא זוכה לתחרות יפה מלא מעט זמרים שנושפים בעורפו.
אבל עם כל הכבוד, חייבים לחלק את הנטל. כי החבר'ה האלה, שיורדים לדרום עם גיטרה ותרמיל מלא שירים, חייבים לנוח. אני מציע להעביר את כל תחרויות השירה – "דה וויס", "כוכב נולד" וכל השאר – לבתי החולים. האודישנים יהיו במיון. מצד שני, עם ההיענות המדהימה של אמני ישראל, אני בהחלט רואה מצב שכאשר פצועי המלחמה ישתחררו, זמרינו האהובים ימשיכו לשהות בבתי החולים ולהופיע סתם בפני אנשים שהחליקו באמבטיה או כאלה לפני ניתוח טחורים.
רופא אחד סיפר לי שהפצועים, בעיקר אלה המוגדרים קל, לא ממש רוצים ללכת הביתה. הדיבור ביניהם הוא בסגנון "אחי, אתה פראייר להשתחרר עכשיו? מחר מופיעים פה שרית חדד ושלומי שבת". בגיליון הרפואי שצמוד למיטות, מתחת לשמות התרופות והיסטוריית הטיפול, רשום גם לוח ההופעות של השבוע: ראשון בבוקר קלינשטיין, שני בצהריים פוליקר, שלישי בערב אייל גולן. זמרים היום כבר לא מתרברבים "עשיתי את קיסריה", הם מספרים שחזרו מסיבוב הופעות בברזילי ובסורוקה.
להקת תיסלם נרתמה גם היא למאמץ המלחמתי. השבוע הופענו בבסיס של חיל האוויר. התארגנו עם ציוד מינימלי, הבמה היתה ריצפת אחד ההאנגרים, מסביב חנו כמה מסוקים, וב־9 בערב הופענו לפני כל מי שיכול היה להגיע. היינו קצת בשוק מהעובדה שמפקד הבסיס צעיר מאיתנו בעשור ומפקד הטייסת כלל לא נולד כשהלהקה הוקמה. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לקהל שאני בטוח שבעוד כמה שנים, כשהילדים שלהם יגדלו וישאלו אם המלחמה הפחידה אותם, הם יגידו שהמלחמה לא כל כך, אבל הערב הזה, כשהגיעו ששת הזקנים שקפצו עם הגיטרות וצעקו – בוא'נה, זה היה די מפחיד.
