logo

אח שלנו מתחתן

איור טליק לזר

טוב, הוא לא ממש אח אמיתי, גם לא אח במובן של "מה קורה איתך אחי?", לא היינו ביחד בצבא ולא בסיירת – וזה לא רק בגלל שאני לא הייתי בסיירת, והחיסולים היחידים שהייתי מעורב בהם היו של מנות חומוס באזור גלצ. לא למדנו באותו בית ספר ולא גדלנו באותה שכונה, ואנחנו לא הולכים לאותו בית כנסת. הוא לא מכיר מערכונים של הגשש או שירים של כוורת (אם כי כבר היה בכמה הופעות של תיסלם). ובכל זאת, הוא אח שלי.
לאחי הלא ביולוגי קוראים סביו, ופגשתי אותו לראשונה לפני עשר שנים בערך. אבי, שעבר אז את גיל 80, חטף שבץ מוחי, הפך למשותק בחצי גוף ואושפז בתל השומר. כבר בימים הראשונים של האשפוז והשיקום הבנו שחייו השתנו מקצה לקצה, ומאדם בריא ונמרץ – כזה שנוהג, נוסע לחו"ל ומבשל פסטה עם פסטו תוך כדי שירה באיטלקית במטבח – הוא הפך לאדם עצוב, מדוכא ומוגבל.
במשפחה הביולוגית אנחנו שלושה אחים, אני הצעיר והיחיד שגר בארץ. אמא היתה קצת בהלם מהמציאות החדשה, והבנתי שאני צריך לקחת פיקוד ושהדבר הדחוף ביותר הוא למצוא לאבי מטפל צמוד. אני לא זוכר אם ראיינתי מישהו לפניו או לא, אבל כשהגיע סביו, בחור הודי צעיר ונמרץ, הוקסמתי מחיוכו. לא היו לי כלים לבחון את יכולותיו מעבר לתחושת הבטן הראשונית ולכמה שאלות בסיסיות, אבל הלכתי על החיוך ולא טעיתי.
סביו עבר לגור בבית הוריי, ומאז הוא מטפל באבי במסירות. לאמא שלי זה היה קשה מאוד. היא התכחשה למצב החדש, חשבה שאבא שלי מתפנק, שעוד רגע הכל יחזור למה שהיה קודם ושאנחנו נסתדר לבד.
אני הבנתי אותה. בשביל כל אחד, ובשבילה בפרט, זה לא טריוויאלי להכניס אדם זר ממדינה אחרת לתוך הבית. אבל סביו היה הדבר הכי טוב שקרה לנו. הוא התגלה כנשמה טובה, אחראית, ישרה, נאמנה ואוהבת. הוא עזר בכל מטלות הבית, בקניות, באחזקה, נסע איתנו לרופאים, לבתי מרקחת ול"יד שרה", תיקן את הקלקולים בבית, ואפילו התרגלנו לבישולי הקארי המיוחדים ולנדנודי הראש ההודיים המקסימים שלו מצד לצד, שלא תמיד הבנתי את משמעותם.
אבל אמא שלי המשיכה להתנגד ולהגיד ש"לא צריך אותו". אחרי כמה שנים היא ואנחנו איתה חטפנו את השבץ המוחי שלה – וגם היא הפכה למשותקת בחצי גוף ומרותקת לכיסא גלגלים. גם לה הבאנו מטפלת נפלאה מהפיליפינים בשם מיי, אבל היא עדיין חשבה שתוכל להסתדר לבד ושבעוד רגע היא תקפץ מתוך כיסא הגלגלים, תחזור לחיים ותזכה במדליית זהב בריצת מרתון באולימפיאדה, ככה שממש לא צריך אף אחד שיגור אצלה בבית.

בעשר השנים שסביו גר אצל הוריי אני משוחח איתו, או עם מיי, בכל יום, הרבה יותר מאשר עם החברים הקרובים או עם האחים הביולוגיים שלי. הם מעדכנים אותי במצב הרוח של הוריי, במצבם הרפואי, אילו תרופות צריך לרכוש ואיך הן משפיעות על הוריי, ואני משתדל לתת להם את כל התמיכה שהם צריכים, כולל לנסוע בשש בבוקר ולעמוד בתור במשרד הפנים או להגיד לאמי שתפסיק לצבוט אותם כשהם מסרבים לתת לה שוקולד.
לאחרונה יש שיח ערני על התנהגותם של עובדים זרים בארץ, כולל טענות על כך שהם עוזבים עבודה אחת עבור תנאים טובים יותר במקום אחר, ומשאירים אנשים מול שוקת שבורה. גם אנחנו זכינו לחוות מדי פעם התנהגויות פחות סימפטיות מעובדים מחליפים, אבל בכל מה שקשור בסביו ובמיי, היינו בני מזל בריבוע. בתחילת הדרך סביו עוד נהג לשחק עם אבא שלי משחקי קובייה וחשיבה, אבל כשאבא, שהיה תמיד הכי מהיר בחשבון, הבין שסביו מהיר ממנו, הם חדלו. לסביו יש זיכרון יוצא דופן, הוא זוכר את כל ימי ההולדת של כל בני המשפחה, כולל הוריי, אחיי, בני הדודים והחברים והחברות של כל הנכדים, שאני בקושי זוכר איך קוראים להם. מיי, לעומת זאת, נוהגת לשיר שירים פיליפיניים בזמן העבודה ולהחליף צבעים בשערה, משעמום.
שניהם עוד הספיקו לראות את הוריי אוכלים איתנו ארוחות שישי משפחתיות עם הדלקת נרות ואוכל כיד המלך, וגם עשרים שאלות מעיתון "הארץ" כשאבא שלי מככב – אבל לא עוד. מבחינת הוריי המרותקים למיטה, ושכבר כמעט אינם מדברים, סביו ומיי הם המענה לכל צורכיהם, כולל אוכל, שיעול, מקלחת, תזוזה במיטה או הדלקת אור וטלוויזיה.
לא פעם ניסיתי להסביר לסביו ומיי שהגברת שכל כך תלויה בהם עכשיו היתה בעבר ליידי מגונדרת, ציירת מוכשרת ואחות מוסמכת בחדר ניתוח, ושמעל לכל היא ניצולת שואה. ושהאיש המבוגר שלצידה היה ממקימי המדינה, מבכירי התעשייה בארץ ומי שניהל מפעלי ענק וגדודים של אנשים. לשמחתי, הם מתפעלים מהסרטים הישנים שבהם רואים את הוריי מטיילים ברחבי העולם, צעירים ונמרצים.

סביו ומיי נתנו להוריי את מיטב שנותיהם, ובעשור שהוא איתנו סביו חסך לא מעט כסף והשקיע בנכסים מניבים שונים. אני מאוד מקווה שכשישתקע יום אחד עם רעייתו בגואה, הוא יהיה, בזכות השנים בארץ, אחד הגבירים המבוססים באזור. בינתיים הם איתנו, מגדלים עגבניות וחתול בחצר, וסביו ממלא בסיגריות את הדליים עם החול שארגנתי לו. מיי השאירה מאחור בעל וילדים, ואני בטוח שהיא מלאה געגועים. אני לא רואה את עצמי נוסע לעשר שנים לעבוד בלי המשפחה במדינה אחרת, והמחשבה על ההקרבה שלהם למען פרנסתם ופרנסת משפחותיהם, מעוררת התפעלות.
ועכשיו אח שלי סביו מתחתן. לכלה המיועדת קוראים זאירה, והיא עובדת ברישוי למכוניות יונדאי בגואה שבהודו. הם הכירו דרך אחותו כששניהם היו כבר בקולג'.
אם הכל יסתדר, אסע לחתונה של זאירה וסביו בדצמבר, ואני מבטיח לדווח מהשטח. זו תהיה הזדמנות נהדרת לספר להוריו כמה הוא יקר לנו, ולהודות להם על כל מה שהוא עשה בשבילם ובשבילנו.
מזל טוב סביו, ותודה לכם, מיי וסביו, על הכל. אוהב אתכם, חברים.

יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל נשוי ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ מרים גבה״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים מ״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות: עינב 0546671167 פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il
  1. JONATHAN
    קראתי בשקיקה את הכתבה הזאת אני קורא פה ושם את מרים גבה ואוהב את צורת הכתיבה. כתבה זאת פגעה בנקודה רגישה עבורי וזאת מאחר וגם אני עברתי זאת עם אימי ז"ל ובעלה השני ז"ל.והאנשים הטובים הללו שבאים ממרחקים למצוא פרנסתם בתחום כל כך בעייתי של שמירה על הורינו הזקנים עושים עבודת קודש ואין מילים לתאר את השקט הנפשי שעובד זר שמטפל טוב בהורינו משרה עלינו. גם אני זכיתי להכיר ןלעבוד עם כמה נשמות טובות תקופה ארוכה כמו סביו ומיי אולם עברו מספר עובדים זרים עד שמצאנו את המטפל/ת הנכון .וממליץ לכל אחד לא לוותר ולהחליף עד שמוצאים את המטפל הנכון.
  2. רחל
    היי יאיר, אני קוראת באדיקות את הטור שלך ונהנית מהחכמה שמתובלת בהומור נהדר. הפעם ריגשת אותי עד דמעות! הטיפול המסור של סביו ומיי בהוריך והכרת התודה הענקית שלך כלפיהם מרגשים מאד!
  3. איל תמוז
    מרגש מאד מאד, גם לי יש מטפלת מסורה שטיפלה באימי ועכשו באבי ואני מתחבר לכל מילה שלך.
  4. אורית פרי
    יאיר כתבת כל כך מרגש. אני כמובן זוכרת את הוריך בתפארתם ( במעין 4) והתעצבתי לקרוא על מצבם עכשו. חיבוק גדול. אורית

כתבו תגובה

*

captcha *