איטליה למתפנקים

יאיר דיקסטרו ויאיר ניצני

שיחת הטלפון שקיבלתי נשמעה חשודה מאוד. הקול מעברו השני של הקו הציע לי לנסוע לאיטליה כדי לנהוג במכוניות יוקרה כמו למבורגיני ופרארי במסלולי מרוצים, לאכול במסעדות גורמה ולבקר במפעלים לייצור פרמזן וחומץ בלסמי.

לא התבלבלתי לרגע, ועניתי ״צביקה, מספיק לעבוד עלי, אני מזהה את הקול שלך״. רק אחרי שהבחורה בצד השני נשבעה שקוראים לה קרן, שמתי לב שהקול שלה באמת לא מזכיר שום צביקה שאני מכיר. למרות שהשילוב בין מכוניות יוקרה ואוכל משובח לא מפתה סגפן צנום שכמוני, הבנתי שמישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת, וכך לא נותרה לי ברירה אלא להתגייס ולהקריב את גופי למען הפרמזן.

המארח שלי היה יאיר די קסטרו, שמעבר לזה שהשם שלו נשמע כמו בן אצולה, יש בינינו שלושה דברים משותפים: שם פרטי זהה, אובדן שיער זהה, ודרכון איטלקי. משפחתו של די קסטרו מושרשת זה דורות בעיר רומא, ושלי בפירנצה. לכם הן אולי נשמעות כמו שתי ערים באיטליה שאין ביניהן הרבה הבדל, אבל בשביל האיטלקים מדובר בשני עולמות: הפיורנטינים מצפון איטליה (להלן, אני) הם סנובים שמתנשאים על הרומאים מהדרום (להלן, די קסטרו) ורואים בהם ניאנדרטלים עם מבטא של דעאש.

אבל למרות מוצאו המפוקפק, די קסטרו התגלה כמארח למופת, ובעברית אפילו אין לו מבטא דרומי. אכלנו אוכל איטלקי נפלא, נסענו במכוניות שעולות כמו דירה במרכז הארץ וישנו במלונות שדונלד טראמפ היה מרגיש בהם כמו בבית.

די קסטרו מקדם את הביזנס שלו, "סולו איטליה". יש לו טיולים לקבוצות וליחידים, טיולי קולינריה, טיולי מכוניות, טיולי אופנה, ועוד ועוד. היתרון שלו הוא בהבנה העמוקה של איטליה ובעובדה שהוא עושה רק איטליה. להסתובב אתו במחוז אמיליה רומניה זה כמו ללכת עם רובי ריבלין בירושלים. צ׳פחות מבעלי מסעדות, הרבה אהבה מכל כיוון ושאר תוספות, שרק מי שנמצא חצי מהזמן שלו באיטליה יכול לקמבן.

הטיול שלנו היה מהיקרים, ולשמחתי (ולצערם של אנשי השוק האפור בסביבתי), לא הייתי צריך לשלם עליו. אם הכתבה תעשה לכם חשק, קחו בחשבון שזה לא בדיוק טיול אחרי צבא לתרמילאים, ושהחומרים היחידים שמעשנים בו זה נקניקים.

לא פשוט כל בוקר לבחור באיזו מכונית לנסוע

המכוניות

כבר בשדה התעופה של ונציה חיכו לנו שתי יפהפיות מהממות עם ארבעה גלגלים. פרארי אדומה מדגם קליפורניה טורבו עם גג קשיח מתקפל, ולמבורגיני תכולה מדגם הורקאן ספיידר, שגם הגג שלה נפתח בקלילות. נכון שעם גג נפתח אפשר להתקרר בחורף ולשרוף את הקרחת בקיץ, אבל זה כלום לעומת היתרון הגדול שלו – היכולת להראות לשאר האנשים בכביש איך נראה אחד ששיחק עם למבורגיני.

אם כי זו לא פעולה מומלצת

די קסטרו מצרף למסעות הרכב שלו גם את אורן שיבי, נהג פורמולה ישראלי שמתגורר במילאנו. שיבי יודע להסביר איך מתפעלים את מכוניות היוקרה הללו, איך מאיצים מאפס למאה, איפה נמצא הצופר שבאיטליה הוא לא מוצר שמיש, ובאופן כללי איך מתפעלים משהו שנראה כמו האוטו של באטמן למרות שאתה יותר דומה לשרק.

חברת הביטוח מאלצת את מי שרוצה לנהוג בבונבוניירות הללו לחתום על סעיף השתתפות עצמית של 15 אלף אירו, כי כל שריטה עולה כמו יונדאי. בשביל אחת כזאת בחניה שלכם תצטרכו להיפרד משני מיליון שקל. במקרה לי אין כרגע את הסכום – בזבזתי הכל על משלוחי מנות בפורים – אבל למי מכם שמחפש מה לעשות עם חצי מיליון דולר מיותרים ולא בא לו להשקיע בדירת ארבעה חדרים בכפר סבא – זה מומלץ בהחלט.

למסע הצטרף גם ניר ממאקו, והוא ואני נאלצנו מדי בוקר לקבל החלטה, ששמה את משפט שלמה בכיס הקטן: מי ינהג בלמבורגיני ומי בפרארי. נפל בחלקי הכבוד לפתוח את הטיול עם הלמבורגיני, שחוץ מזה שיש לה מנוע בגודל של בריכת שחייה היא נמוכה מאוד, מה שאילץ אותי להתכופף בכל פעם לגובה של נייר קרמבו כדי להיכנס פנימה. אולי, חוץ מגג נפתח, העשירים שנוהגים בה משתילים לעצמם גם גב מתקפל, שמצויד בקפיצי טיטניום ומאפשר להתכופף בלי כאבים.

כנראה שגודלו של מנוע הלמבורגיני, שיושב בבגאז׳, הוא קריטי, כי בתוך המכונית אין מקום אפילו להניח סוודר. מה שכן, יש חיבור להטענת טלפון נייד. זה שאתה מיליונר עם למבורגיני לא אומר שאין לך בעיות טעינה. מסתבר שיש שני דברים בחיים שכסף לא יכול לקנות: אהבה וסוללה לטלפון של נגמרת.

אחד הרגעים המופלאים בלמבורגיני הוא ההתנעה. אחרי לחיצה על כפתור ההתנעה, המנוע מגיב בנהמה שמזכירה שאגה של אריה שקיבל שיחה מאראלה ממפעל הפיס. אתם בטח מכירים את הרעש הזה כשאתם עומדים על יד ערס שרוצה לעשות רושם על בחורות, אלא שכאן הצליל סקסי במיוחד, ולא צריך ללחוץ על דוושת הגז עד הסוף כדי להבין באיזו מפלצת אתה נוהג.

החוויה מתחילה לקבל משמעות בכביש המהיר. ב-150 קמ"ש האוטו כמעט לא משמיע קול. אחרי שאתה משאיר אבק לכל מיני ליצנים עם פורשה ואלפא רומיאו, שנוסעים ב-160 קמ״ש, אתה לוחץ קלות על הגז, ובתוך שנייה האוטו מזנק מ-150 לכיוון ה-200. אין לתאר את התחושה הזאת שהכל בעצם אפשרי, ואם רק תרצה ותלחץ עוד קצת על הגז תוכל גם להמריא לשמיים, להגיע במהירות מעל ישראל, לנופף מהחלון למורה מהיסודי שחשבה שלא תגיע לכלום בחיים, ולחזור.

הפרארי, שהמנוע שלה קטן במעט, אפילו כייפית יותר. אין לה את הבומבסטיות העיצובית של הלמבורגיני, אבל יש בה משהו עצבני וחייתי, שהופך את הנסיעה לתענוג אדיר. כשמחנים את המפלצות האלו ליד מסעדה או קיוסק, או כשמתקרבים לעמדת התשלום בכביש המהיר, צריך לחשוב פעמיים איך לא לשרוט את הדלת או לדפוק את הג׳אנט, כי עלות התיקון דומה למחיר הלימודים של שלוש הבנות באוניברסיטה.

אחרי הנסיעה הראשונה העליתי לרשתות החברתיות את התמונה שלי עם האוטו והכיתוב "החדשה שלי". לא בטוח אם מישהו קנה את החירטוט הזה, אבל קיוויתי רק שאף חבר לא יעלה בתגובות תמונה שלי משבוע שעבר עולה לאוטובוס. בכל פעם שחזרתי לאוטו ומצאתי מישהו אחר מצטלם לידו, רטנתי לעברו בבוז, ״דונט יו האב לייף?״.

האיטלקים נוהגים היטב. בכבישים המהירים הם שומרים על הימין בקנאות, וכשהם עוקפים הם מאותתים. אין הרבה צפצופים מיותרים. הם נוהגים מהר מאוד, ובעיר כמו רומא, הרמזורים הם המלצה בלבד.

השוטרים, כיאה לאיטלקים, נוהגים באלפא רומיאו וגם בכמה למבורגיני – כי כדי לרדוף אחרי פושע עם פורשה יהיה קצת קשה עם פיאט אונו. הם לא מציקים לך בענייני מהירות כל עוד לא חרגת הרבה מהמהירות המותרת. המהירות המותרת בכבישים מהירים היא 130 קמ"ש, ואם לא נסעת מעל 150 קמ"ש ונקלטת על ידי המצלמות, הכל בסדר.

נסענו למחוז אמילה רומניה, המחוז המוטורי-קולינרי של איטליה. הצוות של מלון הספא הנהדר Palazza Varuganana  בעיירה דוצה לא היה מעודכן בכל הפרטים של טיולנו. אצלם, כשמישהו מחנה בכניסה פרארי או למבורגיני, הם מתייחסים אליו כאל טייקון משושלת דוכסים אוסטרו-הונגרית, שבכלל עשה להם טובה שבחר להתאכסן במלון הפאר שלהם.

מקבל תידרוך מאורן לפני מירוץ

לא התקשיתי להיכנס לתפקיד. את הלוק של המיליונר יש לי, אם כי ראיתי שאחד מפקידי הקבלה חשד שמדובר במתחזה כשהסתכל על נעלי ההתעמלות המשופשפות שלי. ניסיתי לשחק אותה מליונר ששומר על צניעות. מצד אחד בעל מניות במובילאיי מצד שני מתלבש כמו חורני..אבל מפתיע כמה מהר התרגלתי לסטטוס החדש. בבוקר השני יצאתי ללובי של המלון וגערתי במי שרק רצה לשמוע שאני רוצה את הפרארי שלי מול הדלת, ועכשיו. אני חושב שבלי להרגיש, גם עשיתי את זה במבטא אוסטרי קל.

רגע מביך נרשם כשבמהלך הנסיעה בלמבורגיני, בעודי מעמיד פני ארנון מילצ'ן, התקשר אלי עמית, מנהל הבנק שלי, ושאל איך אני מתכוון לסדר את יתרת החובה בחשבון. הסברתי לו שזו טעות במספר, שהוא מדבר עם נהג למבורגיני, ושיצלצל עוד שבוע.

לצערי, מסעדת הגורמה ristorante il palazzo היתה במרחק הליכה מהמלון, כך שאפקט הפרארי לא עבר למלצרים. למרות שהם התייחסו אלי כאל אחד האדם, האוכל היה נפלא.

 האוכל

פרנסי אמיליה רומניה יודעים שהם רק במקום השישי-שביעי ברשימת המקומות שתיירים יפנים חייבים לבקר בהם, וכדי ליצור ייחוד, עבדו קשה כדי למתג את עצמם כאזור הלזניה, היין, החומץ והפרמזן. בולוניה, שבה ביקרנו, נחשבת לאחת מערי האוכל המובחרות באיטליה, ומתגאה בלזניה שלה וברוטב הבולונז הקרוי על שם העיר (בניגוד למקבילה הישראלית, רוטב החולונז, שמורכב מכל מה שנשאר במקרר של עקרת בית מחולון).

עשינו צ'ק אין במלון גרנד הוטל, שעל קירות הלובי שלו אפשר לראות את כל הכוכבים הגדולים והנשיאים שהתאכסנו בו, וקפצנו למסעדה של פרנקו רוסי. זה אולי נשמע לכם כמו שם של שחקן כדורגל או מותג נעליים, אבל המסעדה מצוינת. ניסיתי להשאיר תמונה שלי כדי שיתלו בלובי ליד התמונה של ברוס, והסברתי שאני חבר מייסד ב״תיסלם״, אבל המארחים לא השתכנעו וגם נסיונותי לתרגם את המילים של ״רדיו חזק ״ לאטלקית  תוך כדי שירת La ragazza ama forte della radio לא הועילו.

האיטלקים אוהבים את הפסטה שלהם קשה מעט ולא מבושלת ומסמורטטת מדי (סליחה, פולנים). הם קוראים לזה אל דנטה (על השן). באחת ממסעדות הפאר בעיירה דוצה הראתה לנו הטבחית כיצד היא מכינה, חתיכה חתיכה, את הטורטליני הממולא.

את הפסטה האיטלקים לא חותכים עם סכין, חלילה – מבחינתם מי שחותך פסטה הוא חלק מ"טרור הסכינאים" –   וגם לא אוכלים עם כף. יש לקחת עם המזלג מעט פסטה למקום פנוי בצד הצלחת, ואז לגלגל אותה במסירות לכדור יפה על המזלג. הייתי אומר בזהירות שאכילת פסטה עם סכין משולה לניגוב חומוס עם כפית או עם עלה חסה.

בבוקר האיטלקים אוכלים מעט, ושותים אספרסו נהדר או קפוצ'ינו. בקשה לקפוצ'ינו בתום ארוחת הצהריים או הערב תתקבל אצל המלצר בפרצוף של "איפה אתה חושב שאתה נמצא, בקפולסקי?". אספרסו, לעומת זאת, זה בסדר בכל שעות היום.

האיטלקים מקפידים מאוד על שעות ארוחת הצהריים. אם אתה רוצה לאכול כמו בן אדם, עליך להגיע בין אחת לשתיים. אחר כך אתה יכול לחפש את החברים שלך ואת המלצר, שדופק שנ"צ. אם הגעת מאוחר מדי אתה כנראה תייר דביל, או סתם אחד שלא מתייחס לעצמו ולאוכל ברצינות, ולכן לא מגיע לך לאכול.

סלט אקטישוק- שחתכתי הרגע

בעלי העסקים סוגרים את החנויות בשעות הצהריים, ואתה יכול לעשות להם עד מחר סימנים שאתה רוצה לקנות את השעון היקר או הטבעת מחלון הראווה, הראש שלהם כבר בפסטה והם לא יזיזו אצבע אם היא לא מנגבת איזה טירמיסו.

אין באיטליה מלצרים סטודנטים או תיכוניסטיות לפני צבא, שלא יודעים להבדיל בין אלי אוליו לעלי אקספרס. מלצר זו עבודה רצינית, ומלצרים יכולים להישאר במקצוע לכל החיים, ובגאווה.

@@@

הפרמיז׳אנו הוא איטלקי למהדרין, ומגיע מאזור אמיליה רומניה. זה אומר שכל פרמזן שלא יוצר באזור המדובר אינו פרמזן רג׳אנו אלא מתחזה. הפרמזן צריך להיות מיוצר מהחלב הנכון של הפרות הנכונות שגדלו באזור הנכון, שבו אכלו ושתו את המים המקומיים, ליחכו את העשב המקומי וגעו בסלנג המקומי, וכל המרכיבים האלה נתנו להם את הטעם המדויק של הפרמזן המקורי שגם עולה בהתאם.

במפעל המשפחתי שבו ביקרנו עושים את כל תהליך הייצור באותו אתר, מהפרות ועד אריזת הגבינה בשקיות ואקום. במחסנים שלהם יש סטוק גבינה ששוויו שלושה וחצי מיליון יורו, והם שומרים עליו בהתאם. ניסיתי להרים מארז גבינה כזה ונזכרתי בתקופה שהעמסתי פגזי 175 מ״מ בשירותי בחיל התותחנים. זה כבד באותה מידה, אבל הריח של הפרמזן עדיף בהרבה.

לבעלי החווה יש גם מחסן ענק, המשמש כמוזיאון למכוניות ישנות, שכל חובב רכב היה שמח לעבור לגור בתוכו. עשרות מכוניות איטלקיות ישנות מוחזקות במצב חדיש, כולל פרארי, מזראטי, למבורגיני, אלפא ,מסרשמיט וגם כמה אופנועים ישנים, וספות קלאסיות ומה לא. חוויה אדירה. את רוב זמני במוזיאון וגם את חבילת הגלישה שלי בזבזתי על שליחת תמונות לחברים חובבי רכב, כדי להוציא להם את העיניים (אחרת בשביל מה נסעתי?).

באחד המחסנים של המשפחה, בין הגבינות למכוניות, מצאנו חבורת צעירים משונים, שהקימו מפעל לייצור רמקולים בצורת טמבון ואגזוזים של מכוניות יוקרה. לקנות אצלם רמקול זה תענוג די יקר, אם אתם שואלים אותי, אבל בהחלט יציאה מגניבה, אם יש לכם 20 אלף יורו לבזבז על מערכת סטריאו שנראית כאילו פתחתם מוסך לפחחות ואגזוזים בסלון ובסוף תחברו לנייד.

גם חומץ בלסמי הוא המצאה איטלקית. העיר של החומץ היא מודנה, שהיא גם ביתו של זמר האופרה הנודע פברוטי. במסגרת הטיול הקולינרי ביקרנו במעבדת חומץ, שם מגלים לך איך הם מייצרים אותו מהענבים הנכונים, מעבירים מחבית עץ לחבית עץ יותר קטנה, ואחרי תהליך שנמשך בין 12 ל-25 שנים, הוא מגיע בבקבוק לשולחן. טעם בהחלט מיוחד , ההמתנה 12 שנים להגעת החומץ עשויה להיות מייגעת .

אומנות הפסטה.

 המירוצים

נסענו למסלול מירוצי המכוניות ליד מילאנו, לבדוק מה אנחנו יודעים לעשות במצב של כמעט אובדן שליטה. מדובר בנסיעת חראקות חסרת רחמים במהירות גבוהה במסלול לא גדול, כשמטרת הנסיעה היא לשרוד החלקה על כביש רטוב.

נהג המירוצים האיטלקי המיומן שהדגים לנו את התורה ביצע נסיעה בצורת הספרה שמונה על המסלול הרטוב, תוך שהוא חורך את הצמיגים במהירות גבוהה ומצליח להוציא את המכונית ממצב סחרור לפני סיבוב על המקום. די מפחיד, אבל גם עוזר כדי להבין איך אפשר להיחלץ ממצבים מסוכנים. ישבתי איתו בתוך המכונית ותוך כדי תפילת אל מלא רחמים ואל דנטה מלא טעמים, דמיינתי איך למרות השליטה המדהימה שלו ברכב  אני ממליץ לו על קורס נהיגה מונעת.

אחר כך עשינו כמה סיבובים עם הפרארי במסלול מרוצים. כיף גדול, שכרוך במאמץ פיסי שעוזר לך לאבד בתוך שלושה-ארבעה סיבובים כמה קילוגרמים.

הספורט המוטורי באיטליה פופולרי מאוד, ובמהלך השנה מתקיימים שם אלף מירוצים שונים, ממונזה עד סאן רמו. במסגרת הטיול ביקרנו במוזיאון פרארי במארנלו, שהוא מקדש הסוגד לפועלו של מייסדה אנצו פרארי. תחת ידיו יצאו עשרות דגמים של מכוניות נפלאות, שנהוגות בידי מיטב נהגי המרוצים בעולם.

במסלול המרוצים

בין היתר, מאפשר המוזיאון נהיגה בסימולטור של פורמולה 1. אמרו לי שמאז הקמתו של המוזיאון לא חווה הסימולטור נהג שהתרסק על הקירות כל כך הרבה פעמים כמוני.

 תכלס

כמו בסיום של כל ארוחה טובה, הגיע זמן החשבון. אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אז אין כמו איטליה. באוכל, בנופים, במכוניות, ובכלל. הטיול שערכנו מתאים לקבוצה של חברים, בנים או בנות חובבי/ות נהיגה. לחילופין, יש גם מסלולי סטייל ושופינג, עיצוב ואוכל טוב. אני בטוח שאפשר גם לעשות מסע זוגות שישלב את הכיף משני העולמות. בכל מקרה קחו בחשבון את העלויות הבאות, ואל תבואו אלי לבקש הלוואה:

טיול של ארבעה ימי נהיגה על רכבי יוקרה (בין 800 ל-1,200 ק"מ, כשחברי הקבוצה מחליפים ביניהם במהלך המסע נהיגה בכל הרכבים), כולל טיסות אל על ושלושה לילות במלונות בוטיק 4 או 5 כוכבים, נמכר ב-3,995 יורו למסלול רומא-אמאלפי, ו-4,995 יורו למסלול צפון איטליה, האגמים, הרי הדולומיטים וגורמה ללא גבולות. יש גם אפשרות למסלולי נהיגה עצמית לזוגות או לחברים, כשהמחירים משתנים לפי סוגי הרכבים.

חבילת TEST DRIVE במסלולי מירוצים מקצועיים, שכוללת שלוש הקפות בפרארי 458 – החל מ-200 יורו לאדם. חבילת קורסים וחבילות נהיגה ברכבי ראלי ורכבי LEGEND, קורסי החלקה על מסלולים רטובים ועוד – החל מ-1,380 יורו לאדם.

לסרטון של נהג המרוצים הנודע יאיר ניצני:  לחץ כאן לסרט מסלול מרוצים