אין עם מי לדבר

השאלה היא מי סבל יותר. היא או אני?

השבוע הקטנה איבדה את הנייד שלה. נכון שלא מדובר בטרגדיה, וזה גם לא היה מכשיר חדש. האמת שזה היה אייפון שהתגלגל כמה דורות במשפחה, עבר מאב לאם, מאם לבת, ומבת לבת. סטיב ג'ובס עוד היה איתנו (וצעיר) כשהדגם הזה הושק. אבל בכל זאת מדובר באבדה, רק שבשלב הזה לא ידעתי עד כמה היא כואבת.

כמו במקרה הקלאסי של איבוד ארנק, האדם הנורמטיבי מפעיל את מנגנוני הבלשות הבסיסיים שלו ומנסה לשחזר ברוורס את צעדיו האחרונים. ההיגיון אומר שאם תתחקה אחריהם בהצלחה, תמיד תמצא את מבוקשך, ואם לא – תמיד יש את אשתך, שתמצא אותו די בקלות ותעצים את הרגע עם משפטים כמו "בשביל למצוא צריך לחפש", "זה היה לך מול העיניים״, וכמובן, "מה היית עושה בלעדי?" המעצבן.

עם היוודע דבר האובדן חייגתי למכשיר, אבל הופניתי מייד למענה הקולי. "כנראה שהסוללה נגמרה", אמרתי. "גאון", סיננה הקטנה בתקווה שלא אשמע, אבל שמעתי. ניסיתי להפעיל את הטכנולוגיה המופלאה של אפל, find my iPhone, שמראה לך בדיוק היכן נמצא המכשיר על המפה. אבל גם משם לא הגיעה הישועה. הפעלתי מרחוק את הזמזם, בציפייה שהטלפון – איפה שלא יהיה – יצלצל ויעלה את המסך ובו הפרטים שלי (שאמורים לגרום למי שימצא את המכשיר להתקשר אלי). גם זה לא קרה.

מתחקיר שערכנו התברר שהתחנה האחרונה של הטלפון היתה אצל החברה ליה. זה ממש כמה מטרים מאיתנו, והוריה דווקא חברים טובים. התקשרתי לאבא של ליה, חנוך, וביקשתי שיחפש. הוא אמר שיבדוק ויחזור אלי, אבל עברו יומיים ולא שמעתי ממנו כלום. הכרחתי את הילדה לקבוע אחר צהריים עם ליה ולקחתי אותה אליה.

האבא ישב בסלון, ראה "ערב חדש" ונראה נינוח מדי, בטח יחסית לאחד שאמור היה להתרוצץ עכשיו כמו עכבר מורעל ולחפש את הטלפון של הבת שלי. הוא אמר שחיפש ולא מצא. אמרתי לו תודה ונכנסתי עם הילדה לחדר של ליה, כאילו שזה מעניין גם אותי לראות את שמיכת הפיות החדשה שלה. כשהכנסתי את הראש לארון השמיכות ונצמדתי עם האוזן לשמיכת הפוך של ליה הרגשתי שאני קצת מגזים, אבל זה היה חזק ממני.

אחר כך, למרות שלא הייתי צריך, הלכתי לשירותים והצצתי מאחורי האסלה, הורדתי את המים שחנוך לא יחשוד והמשכתי לאמבטיה, "לשטוף ידיים". נעלתי את הדלת והפכתי את סל הכביסה, אבל חוץ מכמה פריטי הלבשה תחתונה אקזוטיים של חנוך ושל אשתו מירית לא מצאתי שום דבר מעניין.

עברתי לארון השירות. מצאתי ארבעה סוגים של מרככי כביסה, אבל שום אייפון. חנוך, שחשב שאני לא מרגיש טוב, דפק על דלת האמבטיה ואמר שהוא מכין לי תה. הוא גם הבטיח לי שכשאשתו תשוב הביתה, הם יעשו חיפוש יסודי אחר האייפון.

בערב אשתי ואני החלטנו לחקור את הילדה לעומק, כולל שחזורים ועיון מחודש בתרשימים ומפות. הופתעתי לגלות שיחסית לילדה בכיתה ד׳ יש לבתי סדר יום די צפוף וגם הרבה חוגים על הראש. זה שימח אותי, אבל כלפי חוץ המשכתי להראות פרצוף כועס, כי לא רציתי שהיא תחשוב שאנחנו מתייחסים לכל הפרשה בקלות ראש.

החקירה, שהתקיימה בחדר סגור מתחת לפלורסנט, היתה אינטנסיבית ומקיפה, אבל לא העלתה דבר. גם השכמה לילית בליווי מנורת קריאה לפנים והשאלה "איפה השארת את הטלפון?!" לא הניבה תוצאות. עשינו סיור בסופר, בבית הספר, במתנ״ס, ואפילו סרקנו אחד אחד אוסף של מאה טריינינגים עם סמל בית הספר, שנערמו בחוג להתעמלות ומחכים להורים שיאספו אותם. תיחקרתי גם את החברות של הילדה על מעלליה באותו יום והצלבתי מידע: כל העקבות הובילו שוב לבית של ליה השכנה.

למחרת צנחתי על חנוך ומירית ושאלתי אם יש חדש בקשר לאייפון. הם נשבעו לי שחיפשו עם העוזרת בכל הבית, אבל לא קניתי את הלוקש. "לדעתי הם משקרים, הם לא חיפשו בכלל", אמרתי לאשתי.

בלילה התגנבתי לחצר שלהם, ושם, מתחת לחלון, צלצלתי לטלפון של הילדה. קיוויתי שאולי משפחת התחמנים טענה בינתיים את הטלפון והוא ישמיע קולות של חטיפה. אבל נאדה. חנוך, שיצא לשפוך זבל, קלט אותי בין השיחים ונאלצתי לשקר שאני קוטף נענע.

ברגע של חשבון נפש שאלתי את עצמי מה היה קורה לו אני הייתי מאבד את הטלפון שלי, עם היומן וכל אנשי הקשר. רק מהמחשבה חלפה לי צמרמורת בגב, נזקקתי לאקמול, ובגלל נפילת הסוכר אכלתי חצי סיר אורז. התחלתי לפקפק בסיכוי למצוא את המכשיר, אבל היה ברור לי שהילדה חייבת לחוות תקופה מסוימת של יובש, לפני שאני מתחיל לחשוב על פתרון למצב החדש. טלפון חדש עלול לעלות הרבה כסף, והיא חייבת להבין שאבא שלה הוא לא מוטי זיסר, בבית הזה אין תספורות, ומי שמאבד אייפון צריך לשאת בתוצאות.

בינתיים הילדה שלי נותקה חברתית. כל ההודעות על מפגשים, ימי הולדת, צופים ואפילו עדכונים מבית הספר מגיעות היום בוואטסאפ, ואם אתה לא שם, אתה לא קיים. גם לי ולאשתי העניין התחיל להיות לא נוח. התקשורת עם הילדה נהייתה בלתי נסבלת. לא ידענו איפה היא ומהיכן צריך לאסוף אותה, על שיעורים שלא הוכנו היא טענה שלא קיבלה כי אין לה טלפון. בקיצור, היא גילתה את החופש, ואנחנו גילינו את הסבל.

בתחילת השבוע נשברתי והלכתי לקנות לה טלפון חדש. "תקנה את הכי פשוט", סימסה לי אשתי, "ממילא היא תאבד אותו". אז קניתי דגם בסיסי שעושה את העבודה, כי בסופו של דבר, טלפון זה טלפון נכון? אז זהו, שהבת שלי חושבת שלא, ושמה שקניתי לה זה סתם "טלפון מעאפן" ומצידה אפשר לזרוק אותו לפח.

למען שלום בית נתתי לה בסוף את המכשיר שלי, והחיים שבו למסלולם. אבל אתמול בערב, כשהלכתי לקטוף לי קצת נענע מהחצר של מירית וחנוך, נשבע לכם ששמעתי מהבית שלהם צלצול מוכר.