שכנינו המוסלמים, איך לומר, מלחיצים אותי קצת לאחרונה. כשאני רואה את ההוצאה להורג של קדאפי, צופה בכלוב של חוסני מובארק ומדמיין את גורלו של בשאר אסד, עובר לי מייד החשק לחומוס, שלא לדבר על שיפודים. אם לזה הם קוראים אביב, מה הם יעשו בחורף?
לא שאני מת על מי מהאדונים הנ"ל. הם בהחלט הרוויחו ביושר את התואר "חולירות" בעיני עמיהם. מובארק אמנם ידע לשמור על הסדר במצרים, חיזק את הכלכלה וחילק פיתה עם פול לכל פועל, אבל על הדרך, גם ידע להבריח לשווייץ כמה מיליארדים על חשבון עמו העני. עכשיו המצרים מתחשבנים איתו, וביחס לפינאלה האכזרי של קדאפי, הם גם עושים את זה בצורה מתורבתת יחסית. ועדיין, לא נראה לי שהוא יעביר את ימיו האחרונים בדיור מוגן חמישה כוכבים, חוג טנגו וסרט ערבי כל ערב שישי עם אבו עגילה על הראש.
כנראה שגם קדאפי – גבר שגברים רצו להיות כמוהו ונשים רצו את השמלות שלו – לא יזכה בתואר חסיד אומות העולם. כרגע נוח לכולם לשנוא אותו, אבל בואו נזכור שקדאפי השכין שלום בין השבטים הלובים המפולגים והצעיד את לוב להישגים שאיש מלבדו לא יודע מהם. נראה עכשיו איך הם יסתדרו עכשיו בלעדיו. לא בטוח שהמורדים, אותם אנשים שמשכו אותו בעדינות מהביוב ובנימוס היכו אותו למוות, יהיו טובים ממנו. איכשהו הם לא נראים לי הטיפוסים שמשתמשים הרבה במילים "תודה", "סליחה", "צר לי" ו"במטותא ממך".
התמונות של שגרירות ישראל בקהיר תחת מתקפת ההמון עדיין מדירות שינה מעיניי (בעיקר בצהריים). ואם אני דיפלומט ישראלי שצריך לבחור היכן להעביר את השנתיים הבאות שלי כנספח תרבות – במצרים או בשווייץ, הייתי הולך על אופציה ב'.
האם זו הקידמה שלה פיללנו? האם זה השינוי? אני דווקא טיפוס חובב קידמה ושינויים, אבל בסופו של יום אני מעדיף את הקידמה שלי בצורת סמארטפון, ולא בצורת לינץ' בקדאפי. הדמוקרטיה של עמי ערב חשובה לי אבל עד גבול מסוים, כי בכלל לא בטוח שמה שטוב להם טוב גם לנו. הפלסטינים, למשל, קיבלו בחירות, והם בהחלט בחרו. את החמאס.
המחשבה על העם הקטן שלנו מוקף באותם המונים משולהבים מאוד מלחיצה אותי. (כמה טוב שיש לנו את המטוסים האלה של חיל האוויר, אה?) מה יקרה אם ניפול חלילה בידיים של כמה לובים או סורים עצבניים? מה יקרה אם המצרים יעשו מהסכם השלום שלנו טיארה? מה אם הטורקים יכריזו עלינו מדינת אויב? ומה התוכנית במידה ונשמע את הקריאה "לא לזוז, אתם מוקפים"? הרי אנחנו כבר די מוקפים גם ככה.
למה לעזאזל לא התמקמנו באוגנדה? אז אין שם חומוס, אז מה.
קפה ומאפה
עודף המשפחתיות שחוויתי בתקופת החגים עלה על גדותיו והחלטתי שאני חייב לצאת קצת מהבית. אז לקחתי את המחשב הנייד והלכתי לעבוד בבית קפה. בית הקפה הוא המשרד של העתיד. בלי דמי שכירות, בלי חשמל וארנונה, ואפילו האינטרנט על חשבונם. משתלם כלכלית, ואין מי שיפריע עם בקשות שונות ומשונות כמו בבית – תלך, תביא, תתקן, תחזיר.
בחרתי בית קפה לא אופנתי ולא מרכזי. הגעתי מוקדם, התיישבתי בפינה נידחת מאחורי עמוד והתחלתי לעבוד. טוב, לא ממש, כי התברר שאין שם שקע. אז עברתי שולחן, וליתר ביטחון ניתקתי את הסקייפ, המסנג'ר, האימייל והגוגל טוק. סגרתי בנייד את הוואטס-אפ, הווייבר והטנגו והשארתי רק צלצול ברטט, למקרה שתפרוץ מלחמה או שברק יקים מפלגה חדשה.
הזמנתי מהמלצרית קפה הפוך וכוס סודה. נראה לי סביר לשבת שעה וחצי על קפה וסודה, לא? פתחתי את הקובץ הרלוונטי והתחלתי לעבוד. זאת אומרת, בערך. כי אחרי כמה דקות הגיע בעל המקום ובידו צלוחית עוגיות. "את העוגיות האלה מכינה סבתא שלי. לא אכלת כזה בימי חייך". הודיתי לו במנוד ראש וליוויתי את המבט שלי בהטיה קלה למטה והצידה בתנועה סיבובית לכיוון המטבח, כדי שיבין שזה המסלול המומלץ. הרי באתי לעבוד, לא לדבר. אבל הבחור התיישב לי על העורק. "תטעם! אני חייב לשמוע מה אתה אומר. זה מאיתנו". משפט שמשמעותו "לא תחויב על זה בחשבון אבל רגשות האשם שלך יפצו אותנו בטיפ". נתתי ביס בעוגית הסבתא שלו, טעיתי ואמרתי לו שזה מדהים. הוא ניצל את חולשתי כדי לשווק באגרסיביות את המקום. "את המתכון הזה סבתא הביאה מבולגריה. אם תרצה אני אתן לך. מה המייל שלך? מתי היומולדת שלך? יש לך כרטיס חבר שלנו? מקבלים קפה חינם אחרי עשר החתמות".
למזלי באותו רגע רטט הנייד שלי. על הקו היתה מתרימה מהעמותה לקידום החינוך המדעי ביישובי אצבע הגליל. הבחור נשבר והלך עם העוגיות להעיק בבולגרית על מישהו אחר. הסברתי למתרימה שאני עסוק כרגע ושאשמח לדבר איתה בהמשך, אבל היא לחצה עלי לתרום ואני נשברתי כמו חובב, כי חשוב לי החינוך המדעי באצבע ובטח בגליל, אבל בעיקר כי רציתי כבר להתחיל לעבוד.
לא כל כך מהר. המלצרית באה לשאול אם אני רוצה עוד משהו. אמרתי שלא, אבל קלטתי מבט ביקורתי בעיניה. משהו בסגנון "תאכל משהו, זבלון קטן. אתה פה 40 דקות על סודה". הזמנתי כריך כפרי בנון שלנט מזויף. בינתיים בחור חירש הניח לי על השולחן בובה קטנה. כבר יש לי אוסף עצום של בובות כבדות שמיעה שאספתי מבתי קפה, אבל הבנתי שעדיף לי לגמור עם זה מהר, כי אחרת אסבול מרגשות אשם ולא אוכל להתרכז בעבודה. השארתי 20 שקלים על השולחן ולקחתי את הבובה.
פתאום הייתי לבד. הסתכלתי מסביב. היה שקט. לרגע הזה חיכיתי. הרגשתי שאני מתקרב סוף סוף למטרה לשמה הגעתי – לעבוד. "תגיד רגע, אתה לא…?" זה היה השכן מהשולחן מאחורי. בחור מגודל ולא חביב. "תגיד, מה יהיה עם מרגול?", הוא שאל. "אין לי מושג", נאנחתי בכבדות. "אני מקווה שהכל יסתדר והיא תוכל לחזור לתפקד כרגיל. דרך אגב, בת אחותי שרה במקהלת נס ציונה ובמקרה יש לי פה דיסק שלה".
למזלי נכנס באותו רגע חב"דניק והציע לי להניח תפילין. שאלתי אותו אם יש בעשרת הדיברות דיבר בשם "לא תציק". הוא אמר שאין. אז הנחתי תפילין וחזרתי למחשב.
שלוש שעות, ולא כתבתי מילה. "יאללה, תן גז", אמרתי לעצמי בעודי מזהה בכניסה את החברה של אימא שלי. ירדתי נמוך בכסא ושמתי משקפי שמש. זה לא עזר. עברנו על התמונות של הנכדים שלה. מתברר שבחגים היתה להם חופשה מדהימה בלהבות חביבה. המלצרית עברה ושאלה אם אני רוצה עוד משהו, והתכוונה ל: "תזמין עוד משהו, יצור עלוב שכמוך". הזמנתי קיש תרד עם מרק הבית, למרות שהייתי עוד מלא מהכריך, זה לא הבית שלי ואני שונא תרד. "אתה רוצה לשמוע על המתוקים שלנו?", היא שאלה. אמרתי לה שכל המלצרים מתוקים בעיניי, קמתי וברחתי.
אז מה היה לנו? קפה, סודה, כריך מרק הבית וקיש תרד, בובה של חירש, תרומה לקידום הגליל. סה"כ 350 שקלים, לא כולל הדו"ח שחיכה לי בחניה.
את הטור הזה כתבתי במשרד הרישוי בחולון. הגעתי למסקנה שזה המקום היחיד בארץ שבו אף אחד לא יציק לי, כי אף אחד לא רוצה להפסיד את התור, וגם יש בו שקע חשמל למחשב על חשבון המדינה. את הקפה הבאתי מהבית בתרמוס.
