logo

איש השלג

 

אוויר הרים צלול כיין

אוויר הרים צלול כיין

לפני כמה שבועות התקשרו אלי מהמערכת והציעו לי לכתוב טור על מועדון סקי חדש של קלאב מד בצרפת. אמרתי "טעות במספר", סגרתי את הטלפון והמשכתי להכניס כלים למדיח. אבל כשהם צלצלו שוב הבנתי שהם רציניים. כבר שנים אני חולם שהעיתון ישלח אותי על חשבונו לאן שהוא: לקוטב, לספארי בקניה, למילקי בברלין, לא חשוב מה. והנה זה סוף סוף קורה, עלצתי בקרבי, ואז נזכרתי שאני בכלל לא יודע לעשות סקי.

המצב נראה אבוד, אבל היו לפניי שבועיים שלמים כדי ללמוד מהטובים ביותר, וכשאני אומר "הטובים ביותר", אני מתכוון לגולשי הסקי בערוץ ESPN. ישבתי שעות מול הטלוויזיה, מול תחרויות סקי מכל העולם, כדי להבין איך זה בדיוק עובד, הקטע הזה עם השלג והמגלשיים. בסוף נראה לי שהבנתי.

בעיה נוספת היתה איך אני מסביר לאשתי שאני יוצא לחופשת חורף בת שלושה ימים ומשאיר מאחוריי משפחה תומכת ומדינה שלא ברור לאן היא הולכת. בסוף החלטתי לספר לה את האמת, אבל לעשות את זה בפרצוף מיוסר וחמוץ, של אחד שנגזרה עליו גלות בסיביר ולא סופ"ש בקלאב מד. "הנחיתו עלי את הנסיעה הזאת, ומה זה לא בא לי", קוננתי בפניה. כנראה שנראיתי ממש אומלל, כי היא אמרה: "זה עבודה, חמוד, אתה חייב", ו"אל תדאג לנו, אנחנו נסתדר". איזו אישה תומכת ומבינה.

ב-3 בבוקר, אני פלוס מזוודה עמוסה בבגדים תרמיים עלינו על המונית לשדה התעופה. במטוס פגשתי את חבריי למסע, עיתונאים מנוסים לענייני תיירות, טיולים ופינוקים על חשבון הברון. היו ביניהם כמה מומחים לסקי, והם התחילו לדבר על כמויות שלג, כיווני רוח, גובה האתר ואיכות המסלולים. מאחר ולא היה לי מה לתרום לשיחה, הסתובבתי לצד השני ונרדמתי.

המועדון נמצא בעיירה בשם Val Thorens, שהיא כל כך גבוהה וקרה, שאפילו עצים אין בה. השלג עדיין לא ירד שם בכמויות מספיקות, ולשמע החדשות המבאסות, המומחים שבין העיתונאים שקעו בדיכדוך עמוק. אני לא אמרתי מילה. גם כי אני רוצה להיות מוזמן שוב, וגם כי חשבתי שזה לא כל כך נורא אם לא נעשה סקי. עדיין אני יכול לשבת במרפסת עם ספר, לשתות אספרסו ולחשוב על החיים.

התמקמתי בחדר ואצתי-רצתי להכיר את הסביבה. מצאתי כמה מסעדות מבטיחות, כמה ברים, קיר טיפוס בלובי ואולם ענק להיכרות בין הגולש לציוד הסקי. היתרון הגדול של הקלאב הוא הגישה הישירה ממנו אל מסלולי הסקי הם קוראים לזה משום מה אין/ אאוט… פה לא צריך לשרך את הדרך אל המסלולים, להתעסק עם הציוד ולרכוש "סקי פס" לרכבלים. פה הכל כלול, גם אם זה לא זול. אספתי לי ברושור של המועדון מהלובי ולמדתי שמסלול הגלישה של המועדון החדש מתפרס על 600 ק"מ, זה בערך 590 קמ יותר ממה שאני אישית צריך אבל לגולשים מקצוענים זה כנראה חשוב.הגבהים הם בין 1300 ל 3230 מטר ויש באיזור 321 מסלולים 25 פסגות 6 קרחונים והרבה נופים עוצרי נשימה. יש פה גם מפגש עם עוד שני  אתרי סקי  מפורסמים שהשמות שלהם נשמעים כמו  שמות של האחיות בגירסה הצרפתית של סינדרלה או לחילופין סוגים של גבינות עם עובש: מריבל וקרושבל.

בנוסף לחווית הסקי יש גם מזחלות שלג, רכיבה על אופני הרים בשלג, מצנח רחיפה, אופנועי שלג ועוד המון דברים שאין לי שום כוונה לבדוק.

אחרי דשדוש ראשוני בשלג והכרת צוות המדריכים, חזרתי ללובי החמים, להתנחם בחיקה של קערת מרק ולהתקשר הביתה לאשתי. כדי לא לגרום לה לקנא בי, שהנה אני מבלה כביכול במלון חמישה כוכבים בהרי האלפים בעוד שהיא תקועה בפקקים על כביש גהה, התחלתי ליילל כמה עצוב לי בלעדיה, כמה קר לי וכמה אני בודד ועזוב.

היא מיהרה לנחם אותי, ביקשה שאתלבש חם ואמרה שכולם מתגעגעים אלי. כששאלה איך המקום, חשתי מחנק בגרון. כדי לא להעציב אותה אמרתי ש"זה לא משהו מיוחד, דומה מאוד לצימרים שאנחנו מכירים בארץ, רק בלי המגב במקלחת והמיטה החורקת". היא אמרה שדווקא באתר באינטרנט החדרים נראים מעולה. הזכרתי לה שגם האתרים של הצימרים בארץ תמיד נראים טוב בתמונות ופחות טוב במציאות. היא נשמעה לי כל כך מאוכזבת, שמרוב תסכול על הצער שגרמתי לה לקחתי מייד אספרסו כפול מהבר וכמה עוגיות קרם לימון. זה בהחלט עשה את העבודה.

משם דידיתי לפגישת התאמת ציוד עם שני מדריכים, איטלקי וצרפתי, שהשתדלו מאוד להתאים לי נעליים. פה האיחוד האירופי התגלה במיטבו. הרגשתי מהמבטים שלהם שעל דבר הם מסכימים ללא עוררין: שאחד כמוני לא יכול ולא צריך להחליק על שלג. ראיתי בעיניהם שמבחינתם, עדיף שאשב בבית גיל הזהב ואשחק ברידג'.

לבסוף נמצאו הנעליים הנכונות, והם הסבירו לי שהכאב המחריד שאני מרגיש מסמן שהן מתאימות לי בול. "זה יאפשר לך שליטה יותר טובה", הם אמרו, אבל אני הרגשתי שאם אני לא מוציא את הרגל מהנעל בתוך שלושים שניות, ייאלצו לקבוע לי אחוזי נכות לכל החיים.

לארוחת הערב הגעתי אחרי שנת צהריים טובה. השפע של הבופה בלבל אותי לגמרי. כמויות אדירות, ברמה של מסעדת גורמה. חשבתי על אשתי והבנות ועל החביתה, הסלט הקוטג' והפיתות מהמקפיא שהן בטח אוכלות עכשיו, והתמלאתי געגוע. המלצרים היו חביבים ונעימים, ולמרות שידעו שאנחנו מישראל, החיוך הלבבי לא מש מפניהם.

לא ידעתי ממה להתחיל. כדי לוודא שאני לא מפספס משהו, אכלתי כל מה שראיתי. סלט, בקר, דגים, שעועית, כרובית, מנה אחרונה וסלט פירות. כדי לבלבל את הצוות ולמנוע ממנו לרכל עלי, הגעתי לבופה בכל פעם מכיוון אחר, פעם עם כובע צמר, פעם עם סוודר, פעם עם משקפי שמש ופעם עם מעיל, בתקווה שהמלצרים לא ישימו לב שמדובר באותו אדם.

ב-11 בלילה הצטופפו כל האורחים בלובי, ודי מהר התגבשה קבוצה של מחוללים, שרקדו לצלילי להיטים צרפתיים מהסבנטיז. מדובר היה בשמחה שאינה יודעת גבול, כולל הריקוד הקבוצתי המסורתי עם הידיים באוויר ותנועות משונות שכבר ראיתי בעבר.

חברי המשלחת הישראלית לא הצליחו להתחבר לשמחה של האירופאים ורובנו עמדנו בצד והסתכלנו בקנאה. עם כל הכבוד, אתה לא יכול לרקוד את ריקוד הציפורים כאילו 5 מיליון ליטר נפט לא זיהמו את הערבה, כשהרשות הפלשתינית מאיימת להקפיא את התיאום הביטחוני, כשהחמאס יורה רקטות לים, כשאלי ישי מאיים לפרוש מש"ס וכשפנינה רוזנבלום פורשת מהמירוץ למיליון. אנחנו חזקים יותר בשירה בציבור.

למחרת התקשרה האישה לספר לי מה קורה בבית. היא אמרה משהו על זה שהשארתי את האוטו בלי דלק ולכן היא לא הספיקה להסיע לחוגים, שיש בעיה עם מייבש הכביסה, ושהגיעה התראה מחברת חשמל. הבעיה היא שזה היה בדיוק כששתיתי קפוצ'ינו על המרפסת, ומולי השלג המנצנץ של האלפים, אז לא הצלחתי להתחבר לסיפורים שלה.

כשהיא שאלה על ארוחת הבוקר אמרתי שהיה סביר, שלא היה לי תיאבון ושטעמתי שני סוגים של לחם וחצי קרקר. בפועל היו 30 סוגים של לחם, לחמניות, פנקייקים, בלינצ׳ס, גרנולות וקורנפלקס, גבינות, יוגורטים, חביתות מכל הסוגים ושפע של ירקות ופירות אקזוטיים חתוכים למשעי. אבל לא רציתי להעציב אותה.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו אל המסלולים. בחלוקה לפי רמות שובצתי עם בחורה בשם קלודין, בלונדינית בת 40 מבלגיה, שהירבתה לחייך אלי. יכול להיות שבגלל חוסר חמצן עקב הגובה הרב, השתבשה עלי דעתי, כי הייתי משוכנע שהיא מתחילה איתי. הראיתי לה כתף קרה, מכמה סיבות. ראשית, היה מאוד קר. שנית, אני אדם נשוי. ושלישית, אני כבר לא זוכר בדיוק איך מתנהגים עם נשים, ובגבהים האלה אני ממש לא מבין מה נשים רוצות.

קלודין ואני התיישבנו ברכבל, והוא התחיל לעלות על ההר. היה קר ומפחיד, והמחשבה שאצטרך לרדת את כל הדרך הזאת על מגלשיים לא הרגיעה אותי. התרגול על יבש הלך לא רע, אבל בהזדמנות הראשונה נצמדתי לקבוצה של ילדי גן כדי לשמוע מה המדריך שלהם מציע להם לעשות. פשוט כי הרגשתי שזו הרמה שלי, ומה שטוב לפעוטות, טוב גם לי.

התברר שטעיתי בגדול. הילדים האלה גולשים מגיל שלוש, ובתוך שנייה הם נעלמו במורד ההר במהירות שיא ובסלאלום שרואים רק באולימפיאדת החורף.

קלודין ראתה שאין עם מי לדבר ,התלבשה על המדריך ושניהם עברו לגלוש בצרפתית ובלעדיי. נותרתי לבדי אבל החלטתי שאני לא מוותר.בהתחלה בעיקר עמדתי, אחכ קצת זזתי ובסוף אפילו הצלחתי לשמוע את החריקות  שמייצרים מגלשי הסקי כשהם זזים על השלג.לאט לאט ובסבלנות תפסתי קצת בטחון ואפילו נהנתי  וגלשתי במדרון לאיטי.

@@@

אחרי שעות של עליות וירידות, כמה נפילות על התחת ובעיקר כאבים משרירים שלא ידעתי על קיומם, חזרתי למלון צולע וכואב, אבל עם תחושת סיפוק אדירה. החבר'ה האחרים ישבו בלובי וסיפרו על נפלאות הסקי והסנובורד במסלול השחור האדום והכחול, בזמן שאני שתקתי כמו סלע. הם דנו לעומק בסוג השלג, איכותו, עומקו וגובהו, ואני נזכרתי בנוסטלגיה בשקית הניילון, שעליה אני ואחי נהגנו להחליק בחרמון. שאלתי את המדריך הצרפתי אם הוא יכול לארגן לי שקית כזו מהמטבח, אבל הוא הסתכל עלי כמו על משוגע.

בערב ישבתי נינוח מול האח הבוערת, בידי כוסית ברנדי, וצלצלתי שוב הביתה להתעדכן. עכשיו בדיוק החלה עונת ימי ההורים, ואשתי חזרה מפגישה עם המחנכת של ה׳ 3. היה לי טיפה קשה להתרכז, כי בדיוק עברה לידי מלצרית עם קרואסונים חמים ופטה אווז, אבל איכשהו הצלחתי לשחרר כמה המהומים ומלמולים בנוסח "יהיה בסדר", "יופי", "נעים לשמוע", "בסמסטר הבא היא תשתפר", וכיוצא באלה.

כשהיא שאלה אותי איך הולך בסקי, עניתי לה באנגלית שאני מעדיף תה עם ג'ינג'ר ולימון כי אני קצת מצונן. התשובה היתה מיועדת למלצר שעבר עם מגש קפה. הסברתי לו שלא מתאים לי קפה, כי אחרי הפעילות המאומצת שעברה עלי בקור וברוח, אני צריך לחזק את המערכת החיסונית שלי. הוא חייך בהבנה, הלך ותוך שתי דקות חזר עם שוקו חם.

ביום האחרון נערכה מסיבת עיתונאים של הנהלת קלאב מד. הציגו לנו את פעילות הרשת והמועדונים החדשים שנפתחו בכל מיני פינות חמד בעולם, שבכולם יש הרבה ים, שמש ומיטות שיזוף. היו"ר אמר שכולנו מוזמנים לבקר במלון הכלונסאות החדש באיים המלדיביים. שאלתי אותו למה בדיוק הכוונה במילה "מוזמנים", כי אני פנוי כבר מינואר. אבל מבטו הרציני והקר הבהיר לי שלמילה "מוזמנים" יש משמעויות מגוונות באנגלית.

בכלל, חבל שלא מתייעצים איתי יותר, כי הייתי יכול לחסוך לרשת הזאת הרבה כסף. למשל, בקנייה מרוכזת של שמפניה. השמפניה מחולקת כאן חינם לכל דורש, ואני לבד שתיתי ארבע כוסות כל יום. תחשבו כמה שמפניה שותים ביום בכל המועדונים של קלאב מד בעולם… אלפי בקבוקים! אני הייתי קונה אצל רמי לוי ומקבל הנחת כמות. שלא לדבר על הפיקדון כשמחזירים את הבקבוקים. 30 אגורות לבקבוק! איפה הכסף??

אחרי שלושה ימים חזרתי הביתה למשפחה, עם שני קילו עודפים. כבר בכניסה לשכונה התחלתי להיאנח, לצלוע, להחזיק את הגב ולעשות קולות של עייפות, כאילו חזרתי מטירונות גולני. הגברת הראשונה לא התרגשה ואמרה לי ביובש החינני שלה: "אתה באמת חושב שהאמנתי למסכנוּת שלך? הפייסבוק מלא בתמונות שלך מבלה וצוחק, רוב הזמן עם איזה קרואסון בפה. אז יאללה, תמלא דלק ולך תביא את הילדה מחוג ג׳אז".

יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל נשוי ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ מרים גבה״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים מ״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות קרן אלוף /ייצוג עופר נברו, פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il
  1. הגר
    ליאיר היית קורע ונשארת קורע! ההומור שלך אפילו משתבח בשלג.

כתבו תגובה

*

captcha *