ראש השנה בפתח, ומחרתיים כבר נסב לשולחן החג ונטבול תפוח בדבש. אין דבר יותר חשוב ומשמח ממשפחה, אלא שאם לא מקפידים על הפרטים הקטנים, הארוחה בחיק המשפחה עשויה בקלות להידרדר למשהו שמזכיר יותר מפגש עם משפחת פשע.
לכאורה, מדובר בסך הכל בארוחה לרגל השנה החדשה. אבל חריגה מהכללים עלולה לא רק לקלקל את האירוע אלא גם להבטיח שתשע"ט לא תהיה שנת שגשוג ושמחה, אלא שנת סכסוך ומחיקה מהצוואה. לכן חשוב להיערך לארוחת החג כמו למבצע צבאי ולהגיע מוכנים.
ארוחת חג היא קונצרט של העמדות פנים, שחייבים לבצע בקפדנות. כבעל ניסיון של עשרות שנים בטבילת תפוחים ובערבוב חותנות, אני מרגיש מוסמך לחלוק איתכם כמה כללים שיעזרו לכולם לעבור בשלום את הארוחה ואת השנה שאחריה.
נימוסי שולחן הם עניין רגיש וסובייקטיבי. מה שנחשב לנורמטיבי במשפחה אחת, עלול להיראות כהפרה בוטה של הסטטוס קוו והטעם הטוב במשפחה אחרת. מכיוון שארוחות חג מפגישות משפחות שונות מרקעים שונים, ההבדלים עלולים להיחשף, והרגלי האכילה הקלוקלים שלך, שבבית נראים כעניין טבעי, ייתפסו אצל ההורים של אשתך כמשהו שמצדיק רילוקיישן למלונה של הכלב.
למשל, בבית אתה רגיל למצוץ מול הטלוויזיה גרעין של מנגו כשמפרצופך מטפטף נוזל כתום, אבל אם תעשה את זה בארוחת החג, הדודים מנהריה עלולים לתקוע בך מבט של "מי צירף למשפחה המכובדת שלנו את עטלף הפירות הזה?"
כהורה, אתה רוצה להציג פסאדה של משפחה נורמטיבית והגונה, ומבין מה צריך להקריב בשביל זה. אבל הילדים מתקשים להבין מה קרה, שפתאום העברת שניצלים לצד השני של השולחן באמצעות זריקה באוויר היא מנהג שלא מתקבל בעין יפה.
ארוחת חג היא לא המקום לכנות יתר. ייתכן מאוד שקבעו את יום כיפור מעט אחרי ראש השנה כדי שנוכל לבקש סליחה על כל השקרים הקטנים שפיזרנו סביב השולחן
כבר הזכרתי בעבר שהגברת הראשונה סובלת מקללת המיסופוניה, שהיא רגישות יתר לרעשי אכילה, לעיסה, שתייה ומצמוצי פה. אז אם אתה מהרעשנים שמנסים להוציא מזון מבין השיניים בעזרת שאיבת אוויר אל הרווחים, או חובב גמיעת תה רעשנית בתום הארוחה, עשה לעצמך טובה ותתרחק מהמיסופון המשפחתי. אם אתה מהמיסופונים – שיהיה בהצלחה, ערב החג הוא ערב קשה. לא יהיה קל להסביר לדודה של אשתך למה אתה מעקם את האף בכל פעם שהיא מתקרבת למרק.
לא ברור איך נקבעו המנהגים הקולינריים של ראש השנה, ולמה מציינים את השנה החדשה באכילת ראש של דג, כשידוע לכולם ש"הדג מסריח מהראש". האשכנזים שבינינו חזו כבר לפני מאות שנים את אופנת הטבעונות והרגישות לבעלי חיים ולכן המציאו את הגפילטע פיש, שכל מטרתו היא להסתיר מפני הילדים את העובדה שמדובר בדג. בכלל, אף אחד לא יאמין שהדבר האפור הזה היה פעם חי.
ישראל 2018 היא מדינה של מיזוג גלויות ותרבויות. אבל עם כל הכבוד למיזוג, אסור להקל ראש במנהגים הייחודיים של כל עדה, אחרת כור ההיתוך המפורסם עלול להתפוצץ ליד השולחן כמו כור אטומי. שלא לדבר על הצורך להתחשב באורחים מחו"ל שהצטרפו לארוחה.
הצרפתים והאנגלים, למשל, מקפידים על אכילה בראש זקוף, תוך הצמדת המרפקים לגוף. מי שאוכל כשמרפקיו שעונים על השולחן ומטה את הראש לעבר הצלחת, נחשב לפרימיטיבי נטול דרך ארץ. לעומת זאת, במזרח הרחוק נהוג ממש לשכב על השולחן עם שני המרפקים כדי לצמצם את המרחק בין מקלות האכילה לבין הפה.
אולי, כדי לעקוף בחוסר אלגנטיות סוגיות שכאלה, אנחנו מעדיפים לאכול בתוך פיתה או לנגב חומוס – טכניקות נטולות סכו״ם ונטולות יומרה לנימוסי שולחן, שבהם אפילו טפטוף של טחינה מהסנטר נחשב חינני.
במשפחות פולניות ואחרות מקובל ששיהוק (גרעפס, בשפה וולגרית) – כמו כביסה מלוכלכת – הוא לא משהו שמוציאים החוצה בנוכחות זרים, ואם כבר חייבים, אז רק עם יד על הפה ובליווי בקשת סליחה. אצל הבדואים, לעומת זאת, שיהוק עסיסי בתום הארוחה הוא מעין אמירת תודה, עניין מקובל שמעביר למארחים את המסר שנהנית מהארוחה המפנקת.
אצל הבדואים גם נוהגים לאכול בידיים מתוך סיר משותף שנמצא במרכז השולחן. לעומת זאת, אצל בנותיי החסודות, אם מישהו רק ינסה לדחוף מזלג לא בתול (כלומר, שכבר ביקר בפיו של הסועד) לתוך סיר האורז, במה שקרוי "טבילה כפולה" (double dip), הוא יגרום לפסילת האורז לצמיתות.
אחד הנושאים שיכולים לפלג משפחה בחג הוא הכנת האוכל. פעם, כשהיית מוזמן לארוחת חג, היית מגיע כסטודנט חופשי, מקסימום מביא בקבוק יין שגירדת ממנו את תווית המחיר, שלא יראו שהתקמצנת. היית שותה ואוכל ללא דאגות, מחמיא לבעלי הבית על הבישול, מחזיר את הסבתא וחוזר הביתה שמח וטוב לב.
היום, בעולם שכולו שיתוף, כל אחד אמור להביא משהו לארוחה, וכך בערב החג אנשים משנעים מעיר לעיר אלפי חמגשיות וסירים, רובם על ברכיים של בני משפחה שמתפקדים כשירות "גט חריימה". יש כאלה שיעשו הכל כדי לא להכין כלום בעצמם, ולכן יקנו במיטב כספם אוכל מוכן – שאותו יעבירו לסיר ישן ויספרו איך לא יצאו מהמטבח כבר יומיים. לעומתם, יש את אלה שלא יוציאו שקל ויכינו הכל בעצמם, אפילו אם המשימה שלהם היתה לקנות גלידה.
כאורח, חשוב לשים לב מי הכין מה, כדי לא ליפול למלכודת המסוכנת שטמנה בעלת הבית, בסגנון ״מה חשבתם על העוף?״ אתה הרי לא יודע אם היא שואלת על משהו שהכינה בעצמה, או דווקא על מנה שהכינה אחותה, שאיתה היא לא מדברת כבר שנתיים.
שים לב: ארוחת חג היא לא המקום לכנות יתר. ייתכן מאוד שקבעו את יום כיפור מעט אחרי ראש השנה כדי שנוכל לבקש סליחה על כל השקרים הקטנים שפיזרנו סביב השולחן. עם כל הכבוד לאמירת אמת, אתה הרי לא רוצה להגיד על הטלה בתמרים וצנובר, שהכינה אמא של אשתך, שהוא מזכיר לך מכבסה אוטומטית בבן יהודה.
אם בן משפחה שהלווה לך כסף שואל אותך איך יין החבושים, שהוא הכין בעצמו, תתגבר על הבחילה והצרבת ותחמיא לו בגדול. אל תתבייש גם לבקש תוספת של מנה לא טעימה, רק כדי להתחנף למבשלת.
בהמשך לכך, מומלץ לא להגזים עם העיקריות ולהשאיר מקום לקינוח. לא מטעמי דיאטה, אלא כדי לא להעליב את הקמצנית שהכינה את הגלידה בעצמה.
חשוב להישאר סבלני ומאופק גם לקראת סיום הארוחה, בשלב שבו מתקשרים ביחד לאיזה בן משפחה שנמצא בחו"ל כדי לאחל לו שנה טובה (היא היתה טובה עד שהתקשרתם להפריע לו), והדודה מברכת אותו בצעקות כי הוא הרי נמצא רחוק. הוא מספר לכולם שהוא חוגג את החג בבית חב"ד, למרות שהוא נמצא עכשיו במסיבת רווקים בבית בושת בהמבורג.
את כל מה ששמרתם בבטן במהלך הערב, מומלץ להוציא בדרך חזרה הביתה. אל תרגישו רע אם אתם מלכלכים על זאת שהגזימה עם הבוטוקס, מטנפים על הדוד ששני הוריו היו בני דודים, וקובעים את תאריך הפרידה של הזוג שרק התחתן. מותר גם להגיד שהאוכל היה נורא, רק תוודאו קודם שהסבתא שהתנדבתם להסיע הביתה באמת חירשת, כמו שכולם חושבים. אחרת, יום הכיפורים שלכם יגיע כבר למחרת. √