כבר חודש שבשכונה שלנו תלויות מודעות המבשרות על עוד אחד מאותם מופעי ילדים שיש לו פוטנציאל לביזבוז זמן וכסף. ניצן הליצן , עודד השודד ערן המחורפן או משהו בסגנון. לא ממש זוכר. כחלק ממתקפת השיווק חזרה גם הילדה הקטנה מבית הספר עם גלויות מעוטרות בפרצוף המחייך והמרגיז של הטאלנט. את הגלויות גרסתי מיד עד לרמת קונפטי וקוויתי שהארוע יחמוק מעיניי אישתי אבל עיני הלייזר שלה קלטו את אחת המודעות. "צריך לקחת את הקטנה למתנ"ס לראות את הערן הטרחן הזה" היא הודיעה לי בוקר אחד.
"תקשיבי" אמרתי לה, "אין לי כוח לזה יותר". "אבל היא כל היום בטלויזיה והיא נורא תהנה" היא המשיכה. "אבל אני לא" עניתי בפסקנות שהצליחה לשרוף לה פיוז. "סליחה, אבל מתי בפעם האחרונה לקחת אותה למשהו?". פשפשתי מהר בהארד דיסק שבראשי אבל הדבר היחיד שמצאתי זה זיכרון מעומעם של איזו יומולדת. המפעילה הסתובבה על סמי מרץ, עם כובע פונפון ובגדי ליצן וצרחה על הילדים במיקרופון "יותר חזק! לא שומעים! אני ישבתי בצד, טחנתי עוגות, מרשמלו ושטוחים, וניסיתי להתערות בין האמהות שדיברו על גננות, עוזרות בית, ועל זה שהילדים לא מוכנים לאכול אפונה.
אשתי הזכירה לי שהאירוע הנ"ל התקיים לפני תשע שנים עם הילדה האמצעית שעכשיו בת 16. "אנחנו מדברים עכשיו על הקטנה. מתי היית אתה בג'ימבורי או גן שעשועים? "
הזכרתי לה איך לא מזמן כשהיא הייתה עסוקה בשופינג בקניון, אני ניסיתי לא לטבוע בבריכת כדורים. שעה זחלתי יחף באיזו משחקייה, כשילדים מצוננים מנגבים עלי נזלת וקופצים לי על הראש במטרה להרוג. בקושי הצלחתי לקום מרוב כאבי גב, שלא לדבר על הברכיים שהייתי צריך להחליף ביציאה. בחיי, אחרי שנתקעתי על מתקן החבלים והטבעות הייתי זקוק לחילוץ של 669!
האישה הערמומית חייכה. גם זה לא היה עם הקטנה אלא עם הגדולה וזה היה בסוף שנות ה 90. "אבל נגיד שהיית בגן שעשועים, מתי היית בפינת ליטוף?". הממ. ניסיתי להיזכר והזיכרון לא בא לי טוב. בפעם באחרונה שהייתי במגע עם חיות משק זה נגמר במיני אסון. הפוני בעט בי , ארנב שילשל עלי ,תוכי נתן לי נשיכה כשניסיתי להאכיל אותו וחטפתי כווייה כשניסיתי לשחק אותה בדואי ולהכין פיתה בטאבון. .שלא לדבר על ניג'וסים נוסח "אבא אני צריכה פיפי, אני רעבה, בא לי במבה, בא לי פופקורן, בא לי ארטיק, בא לי פינת יצירה" וכל זה במחיר מבצע של 200 שקל.
אז נכון, לפינת ליטוף לא לקחתי אותה אבל רבאק, יש לי נסיבות מקילות לא?
בזמן שנמנמתי בהצגה של ערן המחורפן תהיתי לעצמי האם באמת יכול להיות שהבת השלישית שלנו מופלית לרעה? זה לא שיצחק קדמן צריך לבוא אלינו לביקור . הילדה אוכלת יפה, מתרחצת פעם ביום, יש לה קורת גג, מיטה חמה, ודמי כיס בגובה משכורת של עובד בנמל אשדוד. היא גם משתתפת בחוגים,יש לה מחשב, יש לה מסרק צפוף כמו לכולם ,והשבוע היא אפילו הייתה אצל שיננית, אבל זה נכון שבגדולות השקענו יותר.
איתן היינו הורים היסטריים. יצאנו מהבית עם עגלה מצוידת בשלושה בקבוקים, ארבעה מוצצים, מכשיר לחיטוי בקבוקים, תיק טיטולים, מטליות לחות, קרם לתחת, מד חום, פילחי תפוחים, מים, שמיכת צמר (גם באוגוסט), תיק עזרה ראשונה, פנקס חיסונים, אקמולי, וספר הרופאים של קופת חולים לכל מקרה שלא יבוא. לטיול עם הקטנה לקחנו מוצץ ואם הוא נפל על הריצפה עשינו פוו, נגבנו בג'ינס והחזרנו לה לפה, ותודה לאל היא בריאה ..חמסה חמסה.
כמה צילמנו את שתי הגדולות.. האצבע כאבה מללחוץ. חגים וימי הולדת, בתור נר שלישי, בתור סופגניות, מחופשות לדוכן פלאפל, בתפקיד ברוש בט"ו בשבט וכעבד עברי בפסח. צילמנו בוידאו, בסטילס, ברנטגן, וסידרנו בעשרות אלבומים שמעולם לא פתחנו. לעומת זאת את הקטנה אנחנו מצלמים בנייד (כשיש סוללה) וכשהוא שובק חיים נעלמות איתו כל התמונות. עם הגדולות בנינו ארמונות בים, נסענו ליער, קטפנו פרחים ופיטריות, הלכנו להצגות בשבת, קפצנו בקיפצובה , חלמנו בבית חלומותי, ג'ומברנו בג'ימבורי והתפרקנו בלונה פארק, וכל זה בחודש אחד! הקטנה יוצאת לטיולים ולים אבל בצורה מבוקרת. היא אמנם עוד לא פגשה בחייה רקפת ופיטריות היא ראתה רק בסופר, אבל גם זה יגיע. לגדולות היה סניף של בלוקבאסטר בבית. 100 שירים עם דטנר וציפי ,הכלב פינוקי, הבובה חיבוקי ,שירים עם עוזי, וסבא טוביה. וכל זה בבוקר. אחרי הצהרים חיכו להן דץ ודצה, דץ והכבשה שושנה ,דיג דיג דוג, פים פם פום, וכל כתבי דתיה והשטוזים. הקטנה הסתפקה בשידורי הופ! והיום היא מבלה בערוצי הילדים השונים. בזמן האחרון היא מבקשת שנקליט לה "צינור לילה" אבל אין לי מושג מה זה אומר.
האמת היא שהיום יש לנו הרבה יותר סבלנות וזמן .אנחנו מרגישים גם שפויים יותר. חסכנו מהקטנה שלנו כל השטויות והטעויות של הורים צעירים ומבולבלים עם אפס ניסיון ועודף תשומת לב. היא לא חוותה את כאב הלב על מותם בטרם עת של דגים/אוגרים/עכברים/תוכים וארנבות. גם הסבתות שאוהבות אותה מאוד, שומרות על איפוק מבורך ולא קופצות עליה באטרף כמו שקפצו על אחיותיה. אולי בעוד עשרים שנה היא תכתוב ספר בשם "להיות שלישית. סיפורה של ילדה שגדלה בלי אוגר" ובו היא תתאר את ילדותה המוזנחת והעשוקה, אך כרגע היא דווקא עושה סימנים של ילדה מתוקה, רגילה, נורמלית ונהדרת. אז למרות ייסורי המצפון כנראה שבכל זאת אנחנו עושים משהו בסדר, ומכיוון שעבדכם הנאמן גם הוא שלישי בסידרה נצעק כאן בקול גדול – הידד לשלישיים !
