בלי להעליב
זה היה בשישי בערב. מפגש חברים ותיקים עם כמה בלתי מזוהים, בירות, פיצוחים, רכילות וענייני דיומא. כטוב ליבי בבירה סיפרתי סיפור, משהו על ביקור בחדר מיון, שהשתלבו בו רופא מטייבה, אחות אתיופית, מטופל גיי, פקידה שמנה, איש ביטחון רוסי ועוד איזו הערה על כך שנשים לא מצטיינות בחניה ברוורס. כולם צחקו.
הבעיה התחילה אחר כך, בבית. הגברת הראשונה הסבירה לי שעשיתי בושות, שחוץ מלעלוב במזרחים, בחרדים ובלסביות לבקניות הצלחתי להעליב כל מגזר אפשרי, שאני מתנהג כמו פלמ"חניק עם טורֶט, שהיום כבר לא מדברים ככה, ושעם המזל שלי, מישהו מהאורחים עוד ידליף את השטויות שלי לפייסבוק, ואז אני אוכל לעלות על סולם ולתת ציונים לסרטים סקנדינביים עם גידי אורשר.
ניסיתי להתגונן ולהגיד לה שיש חופש דיבור במדינה, שהיא מתעצבנת בגלל שאצלם, בעדה הנאשדידנית מגבול טורקיה־עיראק, הדם עולה מהר לראש, ושאני בעצמי מיעוט נרדף שסובל משיימינג עקב היותו שמן, קירח, נטול השכלה אקדמית, מאותגר טכנולוגית ומרותק למזגן. זה לא עזר.
למחרת בבוקר הייתי צריך לצאת להרצאה בדרום, וחיפשתי בארון חולצה שתיראה מכובדת מספיק. החולצה שנבחרה היתה מקומטת מדי, ואני יודע לגהץ בערך במהירות שזקן יודע ללכוד פוקימונים. רעייתי ישבה בסלון עם אורחת, ושקלתי לבקש ממנה להיחלץ לעזרתי עם המגהץ, אבל כנראה הגיהוץ התודעתי שהיא עשתה לי בעניין האפליה המגדרית עשה את שלו, וברגע האחרון ויתרתי. מי קבע שנשים מגהצות טוב יותר? פחדתי לצאת שוביניסט מול האורחת, דונלד טראמפ, רק בלי הכסף והבלורית. לקחתי חולצה אחרת.
בדרך להרצאה, חשבתי לי שהפוליטיקלי קורקט הרג את חופש הביטוי ואת זכות היסוד של כל בן אנוש – להעליב מישהו אחר. היום כל שטות שמישהו מחרטט בפייסבוק על מה הוא חושב בעניין משפט חוזר לזדורוב, שחרור מוקדם לקצב או אם זה חוקי לשכב עם רגל של ארנבת על קברי צדיקים, תחזור לו לפרצוף ביום פקודה.
אוטו זבל חסם את כל הכביש והביא לי עצבים. צעקתי לו "אוטו זבל, זוז הצידה בבקשה", והנהג ענה בעלבון שזה לא אוטו זבל אלא "רכב תברואה". רציתי לענות לו "תפסיק להתחכם ותזוז, יא חמור", אבל פחדתי שמישהו מסביב חבר ב"תנו לחיות לחיות" ויתלונן על הפגיעה בציבור החמורים.
בדרך חזרה עצרתי בקניון, והרגשתי איך מישהו מפלח לי את הארנק מהכיס. ניסיתי לרוץ אחרי החשוד, אבל לא היה לי סיכוי. כשהלכתי למשטרה להגיש תלונה, השוטרת ביקשה ממני לתאר אותו. רגע לפני שהמילים עזבו לי את השפתיים, דמותה של אשתי פרצה מבלון דמיוני בראשי וגרמה לי להפעיל את מכבסת המילים החדשה.
לשאלה אם הוא היה גבוה או נמוך עניתי: "מאותגר סנטימטרית, קונה בגדים בשילב, יכול לשחק בשלגייה ושבעת הגמדים, ולא בתפקיד שלגייה. בואי נגיד שגם כשהוא בים הוא לא צריך להשתמש בקרם הגנה, סביר שהוא מצטיין בריצות למרחקים ארוכים ובעל חוש קצב מפותח, ושאם היו משמיעים לו את השיר מ'מלך האריות' הוא היה מפגין יכולות מצוינות של הזזת כתפיים".
השוטרת, שבהתחלה לא הבינה על מה אני מדבר, שאלה אותי אם הבחור סודאני. עניתי: ״את זה את אמרת. יש גם מצב שהוא משתייך לסוג האנשים שגרים בנגב, נוסעים בסובארו ג'אסטי בחולות כמו משוגעים, יש להם צלחת לוויין מחוברת לאוהל, ודיוויד ברוזה שר עליהם שיר אהבה״.
השוטרת התחילה להתעצבן, ״רק תגיד לי אם זה היה גבר או אישה", זעפה. אבל כדי לא להיכנס לקיטלוּגים מגדריים מחייבים, השבתי: "הוא היה בעל חזות גברית, אבל אם באותו ערב היה משודר האירוויזיון, הוא לא היה מפספס".
ביציאה מהתחנה נעשיתי רעב, וגופי שידר תשוקה לחומוס גרגירים אמיתי או לשיפוד פרגית טוב. נכנסתי למונית, ובהשפעת המדיניות החדשה ביקשתי מהנהג, בחור ערבי נחמד, שייקח אותי ל"מסעדה שמגישים בה הרבה סלטים קטנים, אתה יודע״.
״צמחונית?״ הוא שאל.
״חלילה, דווקא יש שם הרבה בשר. מקום עם פרגיות טובות – לא בחורות, שיפודים. לא איטלקית או סינית, יהודית, אבל לא של מה שקוראים 'אוכל יהודי', להפך".
הבחור הרגיע אותי ועצר לי באבו חסן. ״אני יודע שהתכוונת להגיד שאתה רוצה מסעדה מזרחית, אבל בינינו, חומוס זה אוכל ערבי״, הוא אמר לי כשנפרדנו.
בארוחת הערב ביקשתי מאשתי שתעביר לי את הפיתה הגדולה, המכונה על שם המדינה שאזרחיה היהודים גרים ברמת גן ונוהגים ללבוש פיג'מה, ושסדאם חוסיין היה נשיאה. בסוף הארוחה ביקשתי את ״העוגה האפרו־אמריקאית״, ועידכנתי אותה שבכוונתי להזמין בשבת עובד ממדינה שתושביה חובבי אורז והם נוהגים לרכוב על אופניים, כדי לסיים את הסיוד של הבית.
בטלוויזיה הקרינו כתבה על אירה ויגדורצ'יק, מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית, ואשתי שאלה אם היא עולה חדשה. אמרתי לה שאין לי מושג, אבל בלי להכליל, נראה לי שהיא מהעדה שהילדות בה חובבות בבושקות, וחלק מהגברים נוהגים ללבוש טרנינג גם בקיץ.
היא הביטה בי במבט סלחני ואמרה: ״אני מסמפטת אותך. אתה קירח, שמן וגמד, ובעיקר אידיוט״.
