בעזרת השף

טליק לזר

ערב אחד הגברת הראשונה הודיע לי שביום חמישי בעוד שבוע אנחנו נוסעים למסע קולינרי בבני ברק. ברגע הראשון זה נשמע מפתה והגיוני כמו סיור בתי כנסת באום אל פאחם או מסע לחיי הלילה של מודיעין. מה לבני ברק ולקולינריה? ידעתי שתל אביב היא מעוזם של כמה שפים בכירים עם אגו בגודל רמת גן; שיפו מרכזת כמה מקדשי חומוס; שאור יהודה היא ממלכת השיפודים; ושבצימרים של ראש פינה מתמחים בארוחות בוקר של שלושים מיני גבינות ובסחיטת מיצים . אבל בני ברק ואוכל ? מה עניין שמיטה לחביתה?

כשהגענו, המדריכים החביבים איציק וגליה הסבירו את מהות הסיור, הכרת בני ברק דרך הקיבה. ההכרות התחילה ברגל ימין כשגליה שלפה שתי שקיות נייר גדולות עם הלוגו של מאפיית ויז׳ניץ המקומית שבתוכן חלות ריחניות לשבת. בתוך כמה שניות ההחלטה שלקחתי יום קודם להיגמל מפחמימות טבעה בים של ריחות כמו ירושלמי שנכנס בפעם הראשונה לים.

בני ברק היא איזור זמן אחר. חמש דקות מרמת גן המנומנמת ותל אביב המתיימרת לחיות ללא הפסקה, ניצבת עיר שאמנם לא תקבל פרס על עיצוב אבל היא שוקקת חיים על אמת ועד השעות הקטנות של הלילה. החנויות פתוחות ביום חמישי עד מאוחר והעיצוב החזיר אותי כמו במכונת זמן לשנות השבעים עד שהתחשק לי לשתות קווינס להפעיל אנטי מחיקון ולשלם בלירות. הרחובות היו מלאים תושבים מכל הגילאים שעסוקים בהצטיידות באוכל לקראת יום המנוחה, על פי הפסוק "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ואח"כ ינמנם בבית כנסת".

אחרי שלוש דקות הליכה הגענו לתחנה הראשונה בסיור, מעדניית זהבה, עסק צעיר יחסית לאיזור שפועל רק שלושים שנים. איציק דאג שיפתחו לנו מעין בופה על המדרכה החנות ואנחנו מתענגים על קרקרים עם דגים מלוחים, סלמון, וטונה חיה מבית מדרשו של מר אביגדור . אחרי שהקונספט הובהר אנחנו נכנסים לחנות ורוכשים כמה דברים הביתה. אני לא מעריץ של גפילטע פיש והדג מלוח המועדף עליי הוא משחק הילדים 1-2-3 דג מלוח, אבל ברור לי שאביה של רעייתי יסמס לנו בהתרגשות אחרי שיקבל את המשלוח ויצהיר שמדובר בדג הכי טעים שאכל בימי חייו.

אנחנו בלב העולם החרדי ומרגישים במדינה אחרת, אבל מסתבר שהם פחות מנותקים ממה שנדמה לנו ויודעים בדיוק מיהם האורחים המשונים שהגיעו. בעל הבית מסמן לאחד העובדים ובתוך שנייה השירים היידישאים שמנוגנים במקום מטלפון נייד כשר, מתחלפים  בלהיטים קצת פחות חסידיים של בעל הטור מהימים שעוד היתה לו בלורית וצנרת במצח. בעל הבית פונה לאישתי ושואל אותה אם היא היא הגברת הראשונה ואני מסיק שגם העיתון והטור הזה לא זרים לו. בהמשך מסתבר שאנחנו לא הסיור היחידי ואנחנו פוגשים בעוד קבוצות. בקרוב מתוכננים גם סיורים בעקבות אופנת הנשים של בני ברק ומי יודע, בעתיד אולי יערכו גם סיורים במעוזי הקהילה הלה"טבית בעיר. איציק מסביר לנו את ההבדלים בלבוש בין הזרמים השונים בעיר. בניגוד לחורני כמוני שזורק על עצמו איזה ג׳ינס מרופט וטי שירט מזדמן ומקווה לטוב, בבני ברק יש קוד לבוש מוגדר, מוקפד ועמוס בפירטי לבוש רבים. חליפות, מעילים, כובעים, כיפות ופיאות שמגדירים אותך ואת הזרם שלך באופן מדוייק. זה לא שגם פה אין שלוכים, אבל איציק מסביר לי שהיום יש בבני ברק זרם של סטייליסטים גנדרנים, אנשים שהולכים למכוני כושר ואפילו טיבעונים.

תוך כדי הליכה קצרה ברחובות אנחנו קולטים שבעיר הזאת לא מבזבזים מקום. עמודי הברזל בגובה מטר שמפרידים בין הכביש למדרכה משמשים כקופות צדקה ואפשר לשלשל פנימה תרומה עבור יתומים, אלמנות, ישיבות, גמ״חים, בד"צים ורקע"צים (רבנים קצת עצלנים). אנחנו מתיישבים במסעדה בת 40 שנה בשם שטיסל (כמו הסידרה) ואוכלים בחדרון נטול חלון צ׳ולנט, קיגל ומיני מעדנים יהודיים של מזרח אירופה. החדר יותר קטן מחדרה של הבת הקטנה שלנו (שכמובן משוכנעת שהחדר שלה הוא צינוק שאינו ראוי למגורי טינאייג'ר), אבל נדחסים בו 15 איש ואישה.

אני כבר די מפוצץ ועוד רגע מתחיל לדבר יידיש, אבל איציק לא מרפה ולוקח אותנו לקונדיטוריה בת 54 שנים בשם כץ, שם מתמחים בעוגות גורמה הונגריות וכשרות למהדרין. בדרך אנחנו עוד עוברים בבית כנסת מיוחד בשם שטיבל איצקוביץ׳, מוסד שקיים מלפני קום המדינה וכולל שלוש קומות ובהם חדרי תפילה רבים. בכל עת מתכנסים באחד החדרים אנשים שהגיעו להתפלל עד שמושלם מניין. לפי הצפיפות, התשוקה והזרימה של גברים פנימה והחוצה זה נראה לא פחות רוקנרול מזאפה, אם כי לא ברור לי מה המודל העיסקי.

הסיור מסתיים כמו שהתחיל עם חלות. אנחנו מבקרים במאפיית ויז׳ניץ שפתוחה רק בימים חמישי ושישי ומייצרת רק חלות לשבת ולחמניות. המקום הומה אדם וריחות ומבחינתי מדובר במקום קדוש עבור הזרם הדתי שאני משתייך אליו – חסידות פחמימוביץ' הסוגדת לאל הבצקים. בסיום אנחנו עמוסים בשקיות עם דגים וחלות כאילו חזרנו מטיול של חודש בפולניה או מביקור אצל סבתא שפתחה Take away.

השעה אחת בלילה והעיר פקוקה לגמרי בעיקר ביציאה לכיוון גבעת שמואל. נזכרתי שאומרים שתמיד כדאי שיהיה לך באוטו בקבוק קולה, ככה אם אישתך שואלת איפה אתה תוכל להגיד שאתה על יד קוקה קולה ויש פקק.

בדרך הביתה, מסטול מאדי הדג מלוח,ומנסה לא לתקוע את החלות של מחר , אני מדמיין את עצמי עוזב את עולם ההבל ובצע הכסף שלי, ופוצח בתהליך התחזקות שמסתיים במעבר לבני ברק. זקן לבן עשוי לשוות לי ארשת מכובדת ואני אוכל לספר שמתחת לשטריימל מסתתרת רעמת שיער מרשימה.

בגיל שלי אורי זהר כבר היה עמוק בדת ויש מצב שאפילו טוב לו. קולינרית בטוח. אולי באמת הגיע הזמן להפסיק עם המרדף חסר התכלית אחרי עוד ועוד כסף, כבוד וקריירה. חמש דקות ממני קיים עולם שעסוק בדברים אחרים לגמרי.

בבוקר מסתבר לי שבבני ברק דווקא עסוקים גם בעניינים כלכליים וליתר דיוק בחלוקת דוחו"ת חנייה לאנשים שבאו לקנות קיגל. על הווישר חיכה דו״ח מעיריית בני ברק שהפקח החרוץ תקע לי, התייר הטמבל, באחת בלילה על יד המאפיה כשהוא מחופש לרבי עקיבא.

שבת שלום ובתאבון.

קישור לסיורים של איציק בבני ברק