גב האומה

איור טליק לזר

להדפסה pdf

באחד מימי השבוע שעבר קמתי בבוקר מהמיטה, ובדיוק כשניסיתי לעבור משכיבה לישיבה, חשתי כאב עז מפלח את הגב שלי, בצד שמאל. זה היה כל כך חזק, שצעקה נפלטה מגרוני. איכשהו הצלחתי לקום מהמיטה בזהירות, מנסה להבין מאיפה לעזאזל מגיע הכאב הזה, איך אני לא עושה את התנועה שתגרום לי לצרוח שוב, ואיזה מעשה נורא עשיתי שזה מגיע לי.

זה היה בתחילת השבוע, והיו לי מיליון מטלות על הראש, מטיפול באמא שלי, שאושפזה בבית חולים, דרך ענייני עבודה, ועד למעבר הדירה של בתי האמצעית, שיוצאת לגור באופן עצמאי לפני תחילת השנה האקדמית. במצב הכאב הנוכחי היה ברור לי שאני מנוטרל לגמרי.

כמו כל גבר היסטרי שמורגל מהצבא בקבלת החלטות בשלושה חלקים, חשבתי ש:

א. עלי לאבחן ובמהירות מאיזה אזור מגיע הכאב.

ב. אני חייב למצוא מזור לכאבים בדמות תרופה/ שיקוי/ לחש/ ברכה מהרב קנייבסקי, כי הכאב בלתי נסבל.

ג. אני צריך לארגן מחדש את סדרי העדיפויות של השבוע ולדחות כל דבר שכרוך במאמץ פיזי עד שהכאב יחלוף, או שהמדענים ימצאו חיסון לגב תפוס.

עניין האבחנה הוא הטריקי מכולם. היה ברור לי שהכאב מגיע מאזור הגב השמאלי, אבל מי כמוני יודע שכאב במקום מסוים מצביע לא פעם על בעיה באיבר אחר. אולי הכאב בכלל מוקרן לגב מכיוון הצוואר? אולי האשם נמצא במערכת העצבים הרופפת שלי? או, חלילה, מהכליה?

חשבתי שבזמן האחרון, ומסיבות אובייקטיביות, הזנחתי מאוד את נושא הפעילות הגופנית והמרתי אותה בפעילות מוגברת של שרירי הלסת, בעיקר באזור המקרר בואכה ארון הממתקים. יש בהחלט מצב שהגוף מאותת לי שקצת כבד לו, שהעצמות לא עומדות בעומס, ושלמרות שאין טיסות, אני משלם אקסטרה על האובר ווייט.

התחלתי לחשוב שאולי אני יושב יותר מדי שעות מול המחשב, רכון קדימה כשהגב כפוף, או שעמוד השדרה מעניש אותי על שיחות זום אינסופיות, שעדיין לא לגיטימי לבצע בשכיבה. עלתה גם המחשבה שמדובר בתגובת שרשרת, שהתחילה בבוהן עקב הגזמה בשימוש בטלפון הנייד, כשהראש מורכן לתוך האינסטגרם. חשבתי לעצמי שפעם אנשים נפצעו אחרי שעצרו את הסורים במלחמה בגולן, ואני כמעט משותק כתוצאה משיתוף תמונה של קיש פטריות באינסטגרם.

שמעתי לא פעם אנשים מספרים שכאבי התופת שלהם נובעים מפריצת דיסק או מבֶלֶט דיסק, ואולי זו הבעיה. מי שממשיך להשתמש במושגים שנשמעים לקוחים מעידן הקומפקט דיסק, שלא יתלונן שהגב שלו במצב של קשיש בן 80. הגיע הזמן לעדכן את המונחים ולהגיד שאתה סובל מ״פריצת סטרימינג״ או מ״בלט נטפליקס״. 

ניסיתי לחדד את האבחון, ולמרות שאיני רופא, הבנתי שהכאב ממוקם ללא ספק באזור הכליה, או לפחות בשכנות קרובה אליה. בלי שהצלחתי לשלוט בזה, נכתב במוחי תסריט שכולו חרדה, כמו פרק ב"האנטומיה של גריי", רק שהפעם זה "הפאניקה של ניצני" – כולל אבחון של רופא מומחה שיש לי כליה שחדלה לתפקד וריב על מכונת הנשמה עם חולה קורונה.

גם המחשבה על קורונה עברה לי בראש. אחרי ששמענו על בעיות בחושי הטעם והריח ועל עייפות כרונית, אין להוציא מכלל אפשרות שהקורונה תוקפת דווקא מהגב, בעיקר אחרי שבחודשים האחרונים דיברו עליה כל כך לא יפה מאחורי הגב.

 

תהיתי מה עלי לעשות. האם אני צריך ללכת על הכיוון האורתופדי, הכלייתי או הקורוני? ובכל אחד מאלה – מיהו הרופא הרלוונטי?

בשלב הזה החלטתי לדלג על ההחלטה בנושא האבחון ולעבור לסעיף ב׳: סילוק הכאב. דידיתי לארון התרופות במינימום תנועות ומצאתי שם כל מיני אקמולים, אדווילים, אופטלגינים וגם תרופות כאב חזקות יותר, שנראו כמו תחליפי סם למכורים ולא ברור למי מבני הבית הן שייכות. ההתלבטות היתה אם למגר את הכאב בתרופה חזקה, בתקווה שכל העניין יחלוף ואוכל לחזור לשגרת יומי, או להמשיך לסבול, כדי שכאשר אגיע לרופא, הוא יוכל לזהות את מקור הכאב.

הגברת הראשונה, שיש בה מידה של רחמים אבל קצת נמאסו עליה היללות שלי, אמרה שאולי זה פסיכוסומטי וקשור ללחצים של התקופה. היא הציעה לי לנוח קצת בשכיבה, עם בקבוק חם על הגב. הדאגה שלה נשמעה אותנטית, אבל לא יכולתי שלא לחשוב שהפתרון שהיא מציעה קצת מגמד את האירוע ואת ממדי הסבל שלי, וששום תורם כליה פוטנציאלי לא ישמח לשמוע שאני אחזור אליו מייד אחרי שאסיים לנסות לפתור את הבעיה בעזרת מימייה עם סוודר.

למרות זאת, עניתי לגברת ניצני־פרויד שאני לא פוסל על הסף את הדיאגנוזה הפסיכולוגית שלה, ומייד הוספתי ניסיון להדוף את האשמה לכיוונה, באמירה ש״לדעתי זו בכלל תגובה של השרירים למזגן ולמאוורר התקרה שאת מפעילה כל לילה, שמקפיאים אותי למרות שאני ישן עם גטקס״.

ראיתי שאני מביא לה את העצבים, מה גם שהיא ושאר בנות הבית היו עסוקות בעזרה בפירוק המיטה, השידה ושולחן הכתיבה של הילדה שעוברת דירה ובסחיבתם לטנדר שבחוץ. אני כמובן לא יכולתי להושיט עזרה, והייתי פחות נייד מהספה שארבע נשים נאלצו לסחוב לאוטו.

 

כדי לצאת בכל זאת בסדר, הגברת הראשונה התייעצה עם אמא שלה. האמא אמרה שהיא קראה באיזה מקום על אדם שכבר היה ממש קרוב לכיסא גלגלים, עד ששיטת פלדנקרייז הצילה אותו, והיום הוא רץ מרתונים. חבר שלי, שמבין ברופאים, דווקא המליץ לי על אוסטיאופת (שיטה שהומצאה כנראה על ידי אוסטרי פסיכופת), והשכנה החדשה, שנכנסה לרגע כדי לקחת אבקת אפייה, אמרה לי שיש לה בחור שלפני הקורונה היה מטפל בבית בכוסות רוח, וזה מאוד עזר לה, אם כי בעלה אמר שזה שטויות ושבאותה מידה אני יכול לשים כוס של אבקת אפייה על הגב. הדבר היחיד שבאמת עוזר לבעלה הוא שיטת אלכסנדר, אבל אין עליו כרגע את הטלפון של אלכסנדר.

בשלב הזה הגיע אלינו שליח של וולט, שאמר שהוא מקפיד לעשות כל שבוע מסאז' בתל אביב שגורם לו להרגיש בן 20, אבל היתה לי תחושה שהוא לא מתכוון לטיפול רפואי. רעייתי אמרה שאולי מה שיעזור לי זה טווינה בשילוב עם דיקור ולחיצות של אבנים חמות. אני הרגשתי ששוב היא לוקחת את מצבי החמור לאזורים רחוקים מדי, בואכה סדנת חוקנים במדבר.

החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללכת לרופא המשפחה. בדרכי אליו עברתי ליד החדר של הילדה וראיתי שמבצע ההעברה בשלבי סיום, ושבנות הבית פינו את הרהיטים שלה בעזרת כמה חברים חסונים.

כשהגעתי לדוקטור, שמכיר אותי הרבה שנים, כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. הרופא שאל כמה שאלות, בירר מה מטריד אותי, אם אני בלחץ מהתקופה, ואם קורה משהו משמעותי בחיים שלי בימים האחרונים. עניתי שממש לא, תוך שאני עונה לטלפון מהבית בעניין עגלה שתסייע בסחיבות. התנצלתי בפני הרופא והסברתי שהייתי חייב לענות, כי הילדה עוברת דירה. הדוקטור הבהיר שאני בריא לחלוטין, חוץ מבעיית שרירים קלילה, "שמתווספת לתופעה נפוצה אצל גברים בגילך, המכונה בספרות המקצועית תהמוּד".

״על מה מדובר, דוקטור?" תהיתי, "זה נשמע כמו גרסה תימנית של 'אתה חמוד'״.

״לא ממש״, ענה הדוקטור, ״מדובר בראשי תיבות של תסמונת התחמקות מסחיבות והעברת דירות, תופעה שנוטה לתקוף גברים במצבך יום לפני העברה של רהיטים. יש גם את ה'תהמשם' – תסמונת התחמקות מטיולי שטח מיותרים. אתה בקבוצת סיכון לחטוף גם את זה. הכאב יעבור לך עד מחר. תרגיש טוב". √