איור: עובדיה בנישו
היחסים שלי עם מוסכים היו תמיד מורכבים. אני, כמו רבים ואשכנזים אחרים, לא מבין כלום בבפנוכו של הרכב, לא מבדיל בין קרבורטור, אלטרנטור וויברטור, ואפשר לספר לי שהפלאג התנתק מהקלאץ' דרך ההנדברקס ואני אאמין. זו גם הסיבה שאני משתדל לעבוד רק עם מוסכניקים שאני מכיר.
אביה של הגברת הראשונה, לעומת זאת, הוא מבין גדול ברכבים, אלא שכשהוא מתחיל להסביר לי משהו על נבכי המנוע – אני מייד מקבל כאב ראש שמזכיר לי את המיגרנות שחטפתי בשיעורי פיזיקה, מתמטיקה ותושב"ע ומנעו מהמוח החלוד שלי לקלוט כל פרט שקשור אליהם.
בלי שום קשר, אותו סבא של בנותיי חגג השבוע 80, וערכנו לו מסיבת יום הולדת. יש לי קצת רגשות אשם בקשר לימי ההולדת שלו, כי 20 שנה אחורה, כשהבחור היה ילד בן 60, ארגנו לו ולחברים שלו מהצנחנים ערב שירה אצלנו בחצר. הגיעו 40-30 איש שאכלו, שתו לשוכרה ושרו שירי פלמ"ח ותנועות נוער אל תוך הלילה, עם גיטריסט מלווה שאני ארגנתי.
אלא שמתישהו בסביבות שלוש לפנות בבוקר, כשהרגשתי שהשירה שלהם כבר חופרת לי סליק בתוך הראש ואני כבר נהיה ממנה טומבלליי-טומבלליי לגמרי, הבנתי שהגיע הזמן לסיים את חגיגות השרהל'ה שרון, ומכיוון שעבדנו קשה כמה ימים על ההכנות רציתי כבר לקפל וללכת לישון. כל הסימנים שעשיתי למלווה עם הגיטרה כדי לרמוז לו שלפעמים החגיגה נגמרת והגיעה העת להיפרד, מה גם ששילמנו לו רק על שעתיים, לא הועילו, והעניין לא השתנה גם כשהתחלתי לשחרר פיהוקים מוגזמים, לנקוש באופן מופגן על שעון היד ולעשות סימנים של סכין על הצוואר שלי.
הבחור והקהל שלו פשוט אהבו כל רגע, והם לא מתכוונים להפסיק לשיר עד מחר כשהצבא יפשוט מדיו. בשלוש וחצי, בין "הירוקה מבטן ומלידה" לבין "הם רוכבים ושרים", הגיע לבית שוטר וביקש להפסיק עם הרעש כי השכנים מתלוננים. השירה הפסיקה, ובאופן טבעי האירוע התפוגג וכולם הלכו הביתה.
הגברת הראשונה, שבשלב הזה גם היא לא עמדה כבר על הרגליים, תהתה באוזניי תוך כדי שטיפת הכלים וסידור הבית, איזה מבין שכנינו, לדעתי, התלונן על הרעש במשטרה. מכיוון שכמו הרבה גברים אני קצת מפחד מרעייתי, גיליתי לה שהשכן האלמוני וחסר הלב הזה הוא אני, שכדי לחפף מהבית את הלוחמים המזמרים התקשר למשטרה בעילום שם והתלונן שמישהו עושה רעש בשכונה. מובן שלא סיפרתי ליומנאי שמוקד הרעש נמצא בבית שלי, ושאחד המרעישים הראשיים הוא חותני האהוב.
מאז עברו 20 שנה, אבל חלק מרגשות האשם שלי נשארו, וביחד איתם התחלנו להפיק את יום הולדת 80, שתוכנן להתקיים בבית לדיור מוגן בגדרה, שם מתגוררים הוריה של רעייתי.
אנחנו לקחנו על עצמנו את הארגון ואת הזמנת האוכל, אחיה של הגברת הראשונה ארגן מצגת יפהפייה עם תמונות של כל בני המשפחה והחברים, ולבקשת חתן השמחה, שאוהב אופרה עד קצות אצבעותיו, הוחלט שבחלק האמנותי תופיע זמרת אופרה שתשיר לו כמה קטעים שהוא אוהב. ביקשנו ממנו שיבחר חמישה קטעים, אבל מכיוון שמדובר באדם מסודר שלא יודע לחפף, הוא הגיש לנו רשימה של עשרה קטעים, כולל קטעי קישור והסברים, היכן נכתב הקטע, באיזו שנה, על ידי מי – ולמה הוא אוהב אותו. העברנו את הרשימה לזמרת האופרה, והיא בתמורה העבירה רשימת דרישות טכניות שמולאו על ידי בקפידה.
בבוקר יום ההולדת יצאנו רעייתי ואני מהבית כדי לארגן את האירוע. בתוכנית היתה הזמנת כמה מגשי בורקס מחנות ידועה, רכישת פרחים לקישוט יום ההולדת, קניית בלונים ואיסוף עוגת יום ההולדת. קיווינו לסיים עם כל העניין בתוך שעה וחצי, לשוב לעניינינו האחרים ולצאת לכיוון גדרה בחמש אחר הצהריים.
מכיוון שבזמן האחרון נצפה בכניסה לביתנו עכבר שובב שהפחיד את בנות הבית, הנחתי לו מלכודת. בצאתי מהדלת לכיוון האוטו ראיתי שהמלכודת מתנועעת בחוסר נוחות. בדיקה קצרה העלתה שאכן הבחור לא עמד בפיתוי ושילם על חולשתו לגבינה ולשוקולד. זה כבר העכבר השני שנתפס השבוע, וכיוון ששמעתי שהדרך התקינה והאנושית להיפרד מעכברים היא לשחרר אותם באיזה שדה פתוח, לקחתי את המלכודת עם השבוי האפרפר בתוכה והכנסתי לבגאז' של המכונית מתוך מחשבה לשחרר את הטרמפיסט בדרך.
סיימנו את עסקינו בחנות הבורקס ושמנו פעמינו לתחנה הבאה, לקנות עוגה. ברמזור שמעתי צפצוף טורדני מהמכונית שמאחוריי. אחרי שווידאתי שהצפצוף מיועד אלי, שלא נרדמתי ברמזור, שאין לי דלת פתוחה או שהעכבר לא נמלט מהבגאז' ועלה על הגג, הבחנתי שהנהג המצפצף עושה תנועות גדולות עם הידיים. החלטתי לעצור בצד כדי להבין מה הבעיה, ואכן הבחור לא התעצל, פתח את החלון ואמר לי: "חבוב, אם לא שמת לב, יש לך הרבה עשן שיוצא ממכסה המנוע".
למזלי, הייתי ממש קרוב ל"מוסך לירון", שבו אני נוהג לבקר בכל פעם שיש לי בעיה עם האוטו. נכנסנו מעושנים למוסך, וביקשתי מצבי ומשה שיסתכלו מה קורה. החבר'ה אמרו לי שהגעתי ממש ברגע האחרון ושעוד עשר דקות היה נגרם נזק בלתי הפיך למנוע ולעובר ושב שלי. "תשאיר את האוטו, ונודיע לך מה הבעיה".
השארנו את המכונית ויצאנו לכיוון הקונדיטוריה, וכעבור כמה צעדים נזכרתי. חזרתי למוסך ואמרתי למשה: "שמע רגע, יש עוד עניין קטן שאני צריך ממך. יש לי עכבר בבגאז'". משה, שבשנותיו הרבות במקצוע כבר נתקל בשלל בעיות מסוגים שונים, אבל עכבר בבגאז' מעולם לא היתה אחת מהן, הסתכל עלי במבט ששמור ללקוחות הזויים במיוחד, ושאל: "מה?! עכבר?!"
"כן", עניתי, והסברתי שהוא נתפס הבוקר במלכודת והתכוונתי לשחרר אותו באיזה שדה, אלה שאז המנוע של המכונית הפך למנגל ואני סטיתי ממסלולי ונכנסתי לכאן. "כדי שהרטטוי החביב לא יסבול, אז אם אתה יכול", ביקשתי, "תשחרר אותו אחר כך". משה הסתכל עלי כדי לוודא שאני לא צוחק עליו, ואחרי שהגיע למסקנה שאני סתם אדם מוזר, אמר שישתדל ונפרדנו לשלום.
אחרי הצהריים המכונית תוקנה ואספתי אותה מהמוסך. את העכבר הם לא הספיקו לשחרר, אבל הוא נראה חיוני ונמרץ במלכודת, כך שאולי הם נתנו לו לשתות איתם קפה שחור. אווררתי לו את הבגאז' בעשר דקות של אוויר צח. מכיוון שכבר היינו באיחור, נסענו מייד לכיוון גדרה, ורגע לפני הכניסה למתחם הדיור המוגן, כשנזכרתי שמיקי מאוס עדיין איתנו, יצאתי מהאוטו ושחררתי אותו לחופשי.
האירוע היה מקסים, האוכל טעים, והמוזמנים התרגשו עם חתן יום ההולדת. הפעם, אף על פי שברגעי השיא הסופרן של זמרת האופרה דקר את עור התוף שלי כמו המספריים של הספר מסביליה, לא הזמנתי משטרה. האירוע נראה כמו הצלחה, והרגשתי שאני מצליח לכפר על מעשיי הנלוזים ביום הולדת 60.
אבל אז נשמעו זעקות רמות מכיוון הלובי של בית האבות. כשהתעניינתי אצל פקיד הקבלה לפשר הצעקות, הוא אמר שאחת המשתכנות ראתה עכבר חוצה את הלובי.
"כנראה לא מחזיקים פה חתולים", אמרתי בלי להניד עפעף, כאילו אני מבין בתחום. "אם רוצים ללכוד אותם במלכודת, מניסיוני, הם אוהבים שוקולד וגבינה. אם אתם רוצים, במקרה יש לי מלכודת בבגאז'".
