טליק לזר איור- כותב הדרשות והנאומים
זרע הפורענות נשתל לפני כמה שנים. זה קרה באחת ממסיבות הסיום של בית הספר, כשיו"ר ועד הכיתה ביקש ממני לברך בשם ההורים. אין לי הסבר הגיוני למה הסכמתי. כנראה סונוורתי מגודל המעמד. אחרי הכל, בשביל תלמיד מפוקפק כמוני, כל הכרה של הממסד, גם 40 שנה אחרי, יוצרת תגובה רגשית עמוקה.
תכלס, זה באמת לא היה סיפור. הכנתי כמה דברים בראש, עליתי בנונשלנט, וכמי שכבר נשא דברים מול קהל, לא היתה לי בעיה מיוחדת.
זכרתי להגיד תודה מכל הלב למחנכת, ש"היתה אמא לילדים שלנו", לוועד ההורים, "שעשה לילות כימים", למנהלת, ש"דלתה תמיד היתה פתוחה ואוזנה קשובה", ועוד מחמאות כטוב ליבי בקולה. השתמשתי בכל הקלישאות שנהוג לזרוק לאוויר באירועים כאלו, גם כדי לצאת בסדר עם ההורים, ובעיקר כדי להרוויח נקודות אצל המורים, לטובת הבת שלי שממשיכה גם בשנה הבאה.
√ √ √
ירדתי מהבמה קורן ומוחמא מצליל מחיאות הכפיים, אך עם כיבוי האורות חזרתי לאפרוריות חיי. כמה חודשים אחרי הגיעה אלי פנייה נוספת. המורֶה להתעמלות תולה את הנעליים, מארגנים לו מסיבת פרידה, ואני נבחרתי לברך.
לא רציתי, אבל זו היתה מלכודת דבש. אנשי ועד ההורים החניפו לי על כמה "אתה עושה את זה מקסים" ו"זה היה נהדר בפעם שעברה" ו"אף אחד לא יעשה את זה טוב כמוך", עד שלא היתה לי ברירה והסכמתי. אלא שהפעם הרף עלה. ביקשו שאקרא מהנייר, העבירו לי רשימה את מי עלי לברך ועל אילו הישגים, שלחו לי חומר על המורה להתעמלות והתקשרו פעם ביומיים להבין איך אני מתקדם. בקיצור, ברכה ספונטנית מהראש כבר לא היתה.
התיישבתי לכתוב את הטקסט, מה שבאופן טבעי הפך אותו למהודק ולמצחיק יותר, אבל גם עלה לי בזמן יקר, שכן הכל נעשה ברוח טובה ובהתנדבות. מרגע שהכל נהיה רשמי יותר, גם סף החרדה שלי עלה: יצחקו או יבכו? יאהבו או ישנאו? המחשבות לא נתנו לי מנוח.
לשמחתי, האירוע עבר בשלום, כולם היו מרוצים, ואני אמרתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה. אבל המציאות אמרה אחרת, או כמו שאמר המרן מאיר אריאל: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה".
השמועה עשתה לה כנפיים, והבקשות התחילו לזרום. יום הולדת, ברית מילה, יום נישואים, יום גירושים, פשיטת רגל, התאוששות משבץ. הכל הולך.
√ √ √
כולם מנסים, כמובן, להקטין את גודל הבקשה. "תבוא בקטנה, תגיד כמה מילים", "חפיף, נו, תעלה ותחרע אותם עם הצחוקים שלך", "תכתוב משהו קטן, אתה טוב בשטויות האלה", ו"בחייך ניצני, אל תעשה מזה סיפור".
מצד אחד, שמחתי לגלות שאנשים חושבים שהכל ספונטני ויוצא מהשרוול. מצד שני, רק אני יודע את האמת. מדובר בעבודה קשה ומעייפת, שבה אתה צריך להמציא בדיחות המבוססות על עובדות ועל כל מיני טיפוסים שאתה לא ממש מכיר, ואחר כך עוד לעמוד מול קהל צמא לריגושים, לומר את הדברים בקול יציב ולקוות שלא תצא טמבל.
לפני שהתיישבתי לכתוב ביקשתי לקבל במייל קצת מידע על האנשים. סיפורים מעניינים, אנקדוטות משעשעות, משהו לנעוץ בו את השיניים. בדרך כלל קיבלתי קורות חיים משעממים בסגנון "נולד בארץ, גדל בקיבוץ, שירת בנח"ל ועבד בחברת מקורות כמלפף צינורות. אחרי שעבר ניתוח קילה עבר לתכנן ממטרות בחברת שפריץ, שם הכיר את דליה, נהיה מנהל מחסן, והם התחתנו בקיבוץ על הדשא".
כשהרגשתי שאני זקוק להשראה, חיפשתי במקורות זרים. גנבתי ציטוטים ממארק טווין, ווינסטון צ'רצ'יל, וודי אלן ואורן חזן. חרשתי ספרי ציטוטים ופתגמים, ואפילו קראתי פרשות נבחרות מהתנ"ך.
הרדיוס הגיאוגרפי של האירועים הלך וגדל, ואיתם הוצאות הדלק. חתונת זהב בבאר שבע, בר מצווה במזכרת בתיה, פרישה מהצבא ברמת הגולן והספד בקריית שמונה. המשפחה כולה גויסה לעזור בתחקירים על המבורכים ובחיפוש אחרי מידע מעניין מעברם.
התחלתי להרגיש לא טוב. בלילות הלב דפק בקצב מואץ מרוב לחץ. נועצתי בגברת הראשונה, שאמרה לי באדישות, תוך כדי מניקור: "אז תגיד שאתה לא רוצה".
התחלתי להרגיש לא טוב. בלילות הלב דפק בקצב מואץ מרוב לחץ. נועצתי בגברת הראשונה, שאמרה לי באדישות, תוך כדי מניקור: "אז תגיד שאתה לא רוצה"
איך לא חשבתי על זה? כל כך פשוט, כל כך חכם! בטלפון הבא שהגיע ניסיתי להגיד "אני לא רוצה", אבל לא הצלחתי. גם "לא יכול" לא יצא לי אמין. חבר הציע לי לפשל בהגשה ובכתיבה, כדי שהשוק יידע שאני גרוע ויעזוב אותי לנפשי, אבל חששתי שזה יפגע לי בפרנסה ויכתים את שמי הטוב.
כדי לא לחזור על עצמי ניסיתי לגוון בכתיבת חרוזים, שכל כך אהובים במסיבות סוף שנה על מורים וגננות. משהו בסגנון:
"שלום לכם תלמידים יקרים,
שלום גם לכם הורים אוהבים,
עומדים אנו כאן בחצר הגינה,
וכולנו רואים שחלפה לה שנה".
ניסיתי לחרוז באירוע היציאה לפנסיה של יאצק, החבר של אבא שלי, אבל הנהלת החברה לא אהבה את התוצאה, שנשמעה בערך ככה:
"יאצק מסכם חמישים שנות קריירה,
יאצק עוזב ומקבל בונבוניירה,
היתה לו ליאצק קריירה מוצלחת
ושנים הוא נתן לחברה את התחת,
לצידו במשרד ישבו רבקה ועדה
ועכשיו הם פורשים ומקבלים שוקולדה".
באיזשהו שלב המצב החמיר עד כדי כך, שבעלי השמחה ביקשו לראות את הטקסט לפני האירוע ולערוך אותו בעצמם. אמא של מתן, בן של חברים של מכר שנשוי לקרוב משפחה שאותו פגשתי לפני עשרים שנה בהלוויה, התקשרה אלי לילה לפני האירוע והתלוננה שאת מה שכתבתי היא כבר שמעה באירוע אחר, ושאכתוב משהו אחר ומקורי, שמבליט את היכולות הספורטיביות של הילד.
אני קרוב מאוד להתפוצץ, ועכשיו יש לי את האירוע הזה במוצ"ש. פה אני צריך את עזרתכם. אולי למישהו יש אקורדיון? ביקשו שאגיע לברך ("תבוא בקטנה, תגיד כמה מילים") ולשיר את "עוף גוזל", לכבוד ילד שעוזב את הבית והולך לשכור דירה עם החברה שלו. שאלו אם אני יכול גם לארגן מערכת הגברה, כדי שהחבר'ה יוכלו לרקוד אחר כך דיסקו. √
