החיים ממלאים את הטלפון הנייד שלך במאות שמות וטלפונים (כי לכל איש יש שם ומספר שנתנה לו סלקום) אבל כמה מהם באמת חברים?. אז אחרי שמחקת בעלי מקצוע, משפחה רחוקה, תחנות מוניות, ושמרטפיות נשארת עם מעט מאוד חברים אמיתיים. כאלה שאתה יכול להתקשר אליהם באמצע הלילה תקוע בכביש הערבה והם יגיעו לעזור. יש לי לא מעט כאלה ובתוכם יש גם קבוצה קטנה שאני קורא להם "החברים מהצבא" או "החבר'ה מהתותחנים".
הם היו נערים המומים כמוך שלא פגשת מעולם אבל תוך שבוע הפכו לחברי נפש ,חלקו אתך אוהל ושקית וופלים , דחפו אותך קדימה במסע אלונקות ועזרו לך להתגבר כשהחברה נטשה אותך כי חזרת הביתה רק פעם בשלושה שבועות.
בפגישתנו האחרונה החלטנו שעקב גילנו המתקדם והחיים שבורחים לנו מהידיים, הגיע הזמן לטיול משותף בחו"ל. לא סתם טיול אלא כזה על אופנועים.כמובן שהיו טענות נגד. עכשיו לא מתאים, זה לא הזמן לבזבז כסף, אולי תהיה מלחמה עם סוריה, ציפי חוטובלי מתחתנת.. אבל ההחלטה נפלה. אני מודה שהיו לי חששות, כבר שנים שלא נסעתי לטיול בחו"ל בלי אשתי. אבל דווקא היא דחפה אותי ואמרה 'סע סע' . אני החשדן מיד חיפשתי מה המניע שלה. האם היא באמת רוצה בטובתי? אולי היא סתם צריכה ממני חופש ?אולי יש לה חבר ? כדי לחסוך לי את ההתלבטות צוידתי גם ברשימת קניות.
הדיון המקדים עסק בשני נושאים עיקריים: איזה אופנועים ניקח ומהו היעד. אוסטרליה נפסלה על סעיף מרחק, יוון במשבר, גרמניה בגלל חשבון ישן, ארה"ב זה יקר . המדינה שלקחה את כל הקופה הייתה איטליה. אחלה. אבל כשהתחלנו לדבר על האופנועים העניינים הסתבכו. הסתבר שלשני חברים אין בכלל רשיון, חבר אחר שבר את היד ויהיה לו קשה עם הקלאץ', לשלישי יש אופנוע בבית וזה לא בוער בו ויצא ככה שחלום האופנועים נותר רק שלי . שקלנו לשנות יעד ולצאת לחופשת סקי באלפים, מסע רגלי בפירנאים או ראפטינג בטורקיה. מישהו הציע אפילו מסע חיפוש שורשים בעירק אבל בסופו של דבר חזרנו לאיטליה והסכמנו על טיול של יין נוף ואוכל טוב בטוסקנה, רכובים על שתי מכוניות משפחתיות ובנאליות. לא אופנועים, לא אופניים עם מנוע עזר ואפילו לא קורקינט.
החברים הגיעו למפגש מקצוות תבל. שלושה ישראלים, אחד מאיטליה , אחד מניו יורק ואחד מקוסטה ריקה. לארבעה מאתנו כבר היו אירועים בריאותיים משמעותיים כולל דיבור צפוף עם המוות וסיכום על דחיית המפגש לעת עתה. אחד גרוש,אחד התאלמן לפני שנתיים, והשאר נשואים, חלקם אפילו באושר. יש לנו במצטבר שש בנות וארבע בנים, שלושה סובלים מעודף משקל , אחד עם אותו מספר בג'ינס מאז הצבא, שלושה סובלים משיער דליל, אני מזמן ויתרתי.
את המסע שלנו התחלנו בבית הקברות היהודי של מילנו באזכרה לאיימי, אשתו האהובה של רונן. שמחתי על ההזדמנות להיות עם החברים ברגע העצוב , אבל באיטליה כמו באיטליה , אי אפשר שלא לשים לב ולהתפעל מהיופי מסביב, בעיקר זה של מצבות השיש. מאחר שרונן הוא מעצב במקצועו והוא עיצב את המצבה המיוחדת של רעייתו, הזמנתי ממנו מיד אחת לעצמי וביקשתי שירשום על החשבון. הסתבר שגם שאר החבר'ה הזמינו . הוא הראשון שהרוויח מהמפגש הזה. בכיף, שיהיה לו לבריאות.
התמקמנו בקומפלקס כפרי לא רחוק מסיינה. מהחלון נשקף עץ דובדבנים וכרם גפנים ממנה מייצרים את הקיאנטי המפורסם שהשקה אותי במהלך השבוע. מסביב שקט קסום מתובל פה ושם באפקטים של טרקטור, עלים יבשים וציפורים. הבמאי של טוסקנה יודע את העבודה.
ביום השני נשארתי בחדר להקליט קריינות לתוכנית שלי בערוץ 10. לצורך העניין הקמתי אולפן קטן עם מחשב ,מיקרופון וזוג אוזניות. אני מתכתב עם המפיקה בתל אביב שאומרת לי שהקריינות שלי מהדהדת מדי. לך תסביר לה שאני גר בחדר שהיה לפני מאה שנה מתבן או אורווה. בימים ההם לא חשבו על אקוסטיקה כי זה לא עניין את הסוסים. אני לוקח שמיכת צמר מחדר השינה ומכסה אתה את הראש. לא עוזר. אני מכסה בכרית את ציוד ההקלטות. יש שיפור אבל המפיקה אומרת ששומעים טרקטור ברקע. אני לוקח הפסקה ויוצא החוצה. באיטלקית שבורה אני מבקש מהטרקטוריסט לקחת פסק זמן. הוא מחייך ואומר לי "סי סי". וממשיך לחרוש. בצהריים הוא נהיה רעב ואני זוכה לחצי שעה של שקט.
בשאר הימים טיילנו בעיירות ציוריות, דיברנו הרבה ונהנינו מאוכל ויין טוב וכל זה מול נופים מרהיבים. שבוע שלם עם שישה גברים מלמד אותך הרבה על עצמך ועל החיים. הבנתי סופית שאני כבר לא בנוי לישון עם עוד גבר בחדר. מספיק קשה לי עם השיגעונות שלי. למדתי להכיר את החברים שלי יותר טוב ולהבין שלא ממש השתנינו, ושעמוק בפנים כולנו עדיין ילדים בני 20 שאוהבים ביטלס. למדתי שדני תמיד יהיה הכי טוב בפוקר ואני לעולם לא אדע שש בש ,שאורי לא מוכן לשמוע מוסיקה שהיא לא רוק כבד ושאם אתה שם לו משהו שקט או שיר עברי הוא מקבל עור ברווז. שמוישל'ה עדיין עושה חביתות הכי טוב בארץ ושהוא חייב בסביבות ארבע משהו מתוק ושאם הוא לא מוצא אין לו שום בעיה להיכנס לאוטו ולנסוע שעה לעיר הקרובה לקנות עוגה. שרונן מדבר כמו איטלקי , מתלבש כמו איטלקי והג'גואר החדש עם הגג פתוח יושב עליו יופי. שלאריאל לא יעזור שום קרם הגנה כי אם יש לך גנים שוויצרים תמיד תהיה ורוד אחרי חמש דקות בשמש. על עצמי למדתי שאני חייב ללכת לסדנת גמילה מטלפונים אייפדים, אימיילים sms ואינטרנט. אבל הדבר הכי מדהים שלמדתי זה ששישה גברים יכולים להסתדר גם בלי לקבל הוראות מהאישה (רק שבוע…) , לעשות קניות, לבשל , לשטוף כלים בעצמם ולהגיע ליעד בלי שישאלו אותם "למה נסעת מכאן ?". כן אנחנו יכולים!
ומה אני הכי אזכור מהטיול הזה? את זה שכל פעם שעברו אופנועים הסתכלנו עליהם בקנאה , אמרנו "הנה אנחנו " ושתינו עוד בירה.
