אני והרהיט החדש ישן שלי , צילום יהושוע יוסף
על רוב החלומות שלי ויתרתי. את גיל שלושים עברתי בלי מכונית ספורט פתוחה ובלי שיער מתבדר ברוח. על משבר ארבעים התגברתי ללא אופנוע הארלי דיווידסון ובלי קעקוע של ערומה על הכתף ובנדנה על הראש, ואת יומולדת חמישים העדפתי להעביר בלסדר את המחסן ולא באשרם הודי בלסדר את הראש. ובכל זאת על חלום אחד קטן לא הייתי מוכן לוותר.
מאז שאני זוכר את עצמי חלמתי לקנות האמונד. למי שלא מכיר מדובר באורגן בעל צליל חם ומרטיט שהומצא בשנות השלושים בארה"ב על ידי לורנס (איך לא) האמונד, והוא נחשב למרצדס של האורגנים. הרולס רויס. הטופ של הטופ. הבסט של הבסט, הדובדבן שעל הקצפת, השומשום שעל הבייגלה, העדית של השמנת, הקשיו של הפיצוחים וה.. טוב נראה לי שהבנתם.
ההאמונד עשוי עץ חום, יש לו שתי קומות, שוקל כמעט מאתיים קילו והוא מוגבר באמצעות מנורות, ממש כמו שהיו פעם ברדיו המתחמם של סבתא. השמועה אומרת שבזכות משקלו שקלו בצבא ארה״ב שאחרי פרל הארבור, להשליך על יפן כמה האמונדים ממטוסי B52 , אך בגלל שהאורגנים לא נכנסו בבגאז' ויתרו והסתפקו בפצצות אטום. במקור הוא נועד להיות אורגן זול לכנסיות עניות שאין להן כסף לקנות עוגב. ההתחלה הייתה מהוססת אבל מהר מאוד הרעיון תפס וכנסיות רבות קנו את הרהיט הענק הזה, ואחר כך שברו את הראש איך להכניס אותו פנימה ואת הכסף שהם חסכו על עוגב הם הוציאו על מנוף. מרגע שההאמונד כיכב במצעדי המזמורים של יום א' החל תהליך מעניין. הוא התחיל לדלוף לנגני גוספל , למוסיקאי ג׳אז ומשם ללהקות הרוק המובילות של הסיקסטיז . הצליל שלו שהפך לסטנדרט בתקליטי התקופה מוכר לכם בוודאי מ "בהיר יותר מחיוורון" של פרוקול הרום מנעימת "החתול" של ג'ימי סמית ו מ״בצלים ירוקים ״ של Booker t . קרלוס סנטנה נשאר בבית אם לא ארגנו לו אחד האמונד על הבמה, ג'ו קוקר משקר שהוא לא יגיע כי הוא תקוע בפקקים ודיפ פרפל מתחזים לחולים. וככה גם סטיב מילר, קולד פליי ועוד רבים וטובים שהכריזו : אין האמונד- אין הופעה.
כלים מהסוג הזה קשה למצוא. הם נדירים אצלנו כמו גשם בפברואר. כמעט ואין. יש בארץ אולי שלושה ארבעה ואם אתה מעוניין באחד כזה עליך לייבא אותו מחו״ל. זה מה שבאמת חשבתי לעשות עד שמישהו לחש באוזניי שהמוסיקאי המצוין דוד קריבושה חושב להיפרד מהאמונד יפה תואר שהוא הביא ארצה בשנות ה70. קבענו במחסן בפתח תקווה ומיד התאהבתי בו. לא בדויד, בהאמונד. אבל גם דויד הוא אחלה. האורגן שלו נולד ב 1959 כשאני הייתי בן שנה ולצערי הוא נראה שמור הרבה יותר ממני. העץ שלו מתוח ואין לו בכלל קמטים. לפני שקריבושה התחרט סיכמתי אתו מחיר ונמלטתי בחריקת צמיגים, וכשנכנסתי הביתה צוהל כמו ילד זרקתי לאשתי ש״קניתי איזה אורגן״.
כמה ימים אחרי זה כשהיא ראתה אותו ואותי בדלת היא הפסיקה לנשום. ארבעה סבלים עם פנים אדומות שלא הפסיקו להפליץ ממאמץ, הכניסו אותו לבית בקושי רב וחיכו לשמוע היכן לשים אותו. לא זו בלבד שבשל גודלו העצום לא היה ברור לאיזה חדר בדיוק הוא נכנס , אני עוד הגדלתי לעשות ובניתי לו ארגז משוריין על גלגלים כדי שאוכל להסיע אותו בנוחות להופעות. פרצוף כל כך מודאג לא ראיתי על פניה של אשתי מאז קיץ 2010 . אז בן דוד רחוק שלי מחו"ל הגיע להתארח אצלנו והביא איתו את החברה האמריקאית המעצבנת וחובבת הפנקייקים שלו וכלב פודל צווחני ומסריח שסבל ממחלת עור. זה היה נורא. לא היו יותר מדי אפשרויות ונאלצנו להניח אותו בסוף בסלון כשאני מבטיח שזה זמני. כדרכו של כל זמני להפוך לקבוע גם גורלו של ההאמונד לא היה שונה. בימים הראשונים אשתי לא הפסיקה להטריד אותי עם "נו מתי תיקח אותו, אני לא רוצה אותו בסלון שלי, אני אזרוק אותו ואותך החוצה" וכיו"ב אבל עם הזמן היא התרככה והחלה לראות את יופיו הקלאסי. והנה יום אחד כשחזרתי מהעבודה הופתעתי לראות שהיא עצבה אותו ככוננית והניחה עליו מפית רקומה ,פמוטים לנרות, קערה עם תפוחי עץ ותמונה של המשפחה. הבנות קלטו את המסר והעמיסו עליו מחברות וספרים, ואני קיטרתי אבל הנחתי עליו טלפונים להטענה.
וזו הקופסה של הבחור
מה שמצחיק הוא שמאז שהוא אצלי לא ממש הצלחתי לנגן עליו. עד שסוף סוף מצאתי איזה ערב פנוי אז אישתי הייתה חייבת לראות את אורלי וגיא נדהמים מזה שאורי זוהר היה מניאק. פעם אחרת הילדה נרדמה מוקדם והתבקשתי לא להעיר אותה. יכולתי לנגן עם אזניות אבל לצערי ההאמונד יוצר עוד לפני שהמציאו את האוזניות. הימים עברו בלי שנשמע תו אחד והתנחמתי בכך שגם כשאני לא מנגן הערך שלו לפחות עולה.
חבר שהיה עד לכל התהליך ניג'ס לי מאוד שאארגן מסיבה "חנוכת האמונד". אז ביום שישי הזמנתי חברים פיזרתי כיבוד והכנתי רשימת שירים מתאימה. ניסיתי להסביר קצת על מוצאו וההיסטוריה של האורגן (כמו שכתבתי למעלה) אבל אנשים פיהקו. חבר שהוא גם נגר חובב, דפק על העץ בידענות ואמר שזה לא מסיבית. מישהו אחר ביקש שאנגן את הפתיחה של ״רק בישראל״ . ידידה שלקחה פעם שיעור וחצי על פסנתר ניגנה לנו את המנגינה של האוטו גלידה ובעלה הפליא לנגן את יונתן הקטן. הרגשתי שמחללים את קודשו של האורגן והתפללתי שכולם ילכו כבר.
מאז עבר חודש. לנגן ממש עוד לא יצא לי אבל חוץ מהקטע הזניח הזה אני די מרוצה. אני מצלם אותו הרבה ומראה לכולם. פעם הייתי מראה תמונות של הבנות אבל בזכות האורגן זה עבר לי. פעם בשבוע דוד קריבושה מתקשר בגעגועים לשאול מה שלום ההאמונד שלו ואני מניח את הטלפון עליו ומנגן כמה צלילים כדי שישמעו אחד את השני. אשתי אומרת שהיא לא מבינה בשביל מה בכלל קניתי אותו. "כי זה היה חלום שלי" אמרתי " וחלומות צריך להגשים".
הקורא וחבר הפייסבוק שלי שגיא יוגב הזכיר לי גם את השיר הבא:
