יער זה דבר מקסים. מרחוק אני מתכוון. להיכנס אליו זה כבר פחות מדבר אלי. שיכנסו אלה מהאגדות, שלושת הדובים, כיפה אדומה, פו הדוב, אני מעדיף להישאר בחוץ. לצערי, השנה הוחלט שמחנה הקיץ של שבט הצופים שלנו יתקיים ביער לביא, ולא כמו שאני הצעתי בקניון הקרוב. כבר חודש שלם שבתי עסוקה בהכנות לאירוע, עובדת בלילה וישנה ביום, וכמה שאני מתאמץ אני לא מוצא מילה רעה להגיד לה על זה. להפך, כמי שמטיף לה כבר שנים כמה חשוב להיות בתנועת נוער, שטבע זה כיף, שהחיים זה לא רק פייסבוק, שאת הארץ צריך לראות דרך הרגליים וכו', לא יכולתי שלא להתפעל מהדבקות שלה במטרה. היה אפילו כמה רגעים בהם חשבתי שמן הראוי שגם אני אתרום את חלקי לפרוייקט, אבל אחרי שנחתי קצת המחשבות האלה עברו לי. בינינו מי רוצה לטפס על הר חם ומאובק באמצע הקיץ? מי רוצה לעבוד כמו חמור בחום הזה? אבל השנה
בתי שיצאה יומיים קודם, תפסה אותי טלפונית בצומת גולני וביקשה שאקפיץ לה בקטנה 14 פחיות קולה שש ארוחות נאגטס ועוד כמה דברים שאמורים להקל על החוויה הקשה בשטח. אחרי שרכשתי את הטובין טיפסתי רכבית במעלה השביל המוביל אל המחנה , רק כדי לקבל מהש.ג פרצוף חמוץ שאני צריך לחזור ולהחנות את הרכב בכניסה ליער, מרחק של שני קילומטר, ולעלות ברגל. ירדתי חזרה. החניתי כדין והתחלתי לדשדש מעלה בשביל החולי עם כל הציוד על הגב. בעודי משתרך הבחנתי בכל מיני הורים בג'יפים שנוסעים להם בכיף בתוך המחנה עם תו שכתוב עליו " ראש שבט צופי נווה אליפלט דרום" או "רשג"ד שכב"ג שיבולים צפון". בדקתי. אין יישובים כאלה, אנשים סתם כתבו כדי שיוכלו לנסוע בג'יפ. חוצפנים ועוד עם מזגן.
אחרי מסע ייסורים הגעתי למחנה. הסתובבו שם ילדים שנראו לי מוכרים אך מבטם היה עייף ומזוגג. שיערם צבוע בצבעי השבט ,צהוב עם פסים ירוקים, והם היו מלוכלכים מאוד. בואו נאמר שכשאדם ברמת הלכלוך הזו נקרה בדרכך בדיזנגוף אתה עובר מדרכה או זורק לו שנקל מתוך רחמים. לפתע התקרבה אלי ילדה מוזנחת ולא מוכרת והתנפלה עלי בנשיקות וחיבוקים.ניסיתי להרחיק אותה ממני כי המגע נראה לי מסוכן היגיינית אבל הסתבר שזו הבת שלי.היא חטפה ממני את האוכל כאילו הייתה בוקי נאה בהישרדות vip ואכלה את הנאגטס עם הקרטון. זה דווקא שימח אותי כי בבית היא לא אוכלת כלום. היא הראתה לי היכן היא ישנה, מיטת סנאדות וחבלים שתלויה בגובה בגובה של 20 מטר. תגידו לי, איך הילדים האלה שלא יודעים להניח בבית כוס בכיור או להחזיר חולצה לארון יודעים לבנות בית של שלוש קומות?
שמתי את הציוד באוהל ונכנסתי לעניינים. צוציק אחד עם קול צרוד העמיד את ההורים בשורה, ופקד עלינו להרים ולמתוח ערמת חבלים וסנדות. ההורים, ביניהם מנהלי חברות ,אנשי עסקים, עורכי דין וסתם דבילים כמוני, היו ממושמעים מאוד. אתה הרי באת לעזור ולא לעשות בעיות, אבל כשילד בן 16 צועק עליך ש"ניצני אתה לא מתפקד" או על ג. שהיה טייס F16 " מה עובר עליך אחי , אתה לא בכיוון! " זה לא כל כך נעים. העבודה הייתה קשה ודפיקות הבזנטים זעזעו לי את הגוף. הרגשתי שהשיניים שלי זזות והסתימות עפות החוצה, אבל כלפי חוץ שידרתי שזה לא מזיז לי, גם כי הייתי עם עוד גברים וגם כי הבת שלי הסתכלה עלי.
אחרי שעות של עבודת פרך וללא ניכוי שליש (למרות ההתנהגות הטובה) הושאלתי למטבח. חשבתי שעכשיו אקבל כסא ואקלף גזר בחברותא עם כמה אמהות חינניות, אבל די מהר הבנתי שאני טועה ובעצם הובאתי על תקן הפועל הזר.
זו כנראה הסיבה שהיא קראה לי ניצן ."ניצן לך תעמיס אספקה,(150 קילו של סוכר, פסטה, ירקות, פירות ושוקולד השחר) ניצן תעביר שולחנות לחדר אוכל חניכים (100 קילו השולחן) ניצן תעביר מיטות שדה לאוהל הורים" (50 מיטות ) . התמרמרתי אבל מילאתי את ההוראות ולא אמרתי כלום כי זכרתי את שבועת הצופה 'היה נכון למלא חובתך'. ברור שיש פה אי צדק חברתי. שכבה קטנה של אימהות מחזיקה בכל אמצעי הייצור במטבח ואנחנו הפועלים השחורים שלהם. בימים אחרים הייתי יוצא לרחובות, אבל העם עייף מהמחאה וגם אני.
בערב כבר הייתי גמור ולא יכולתי לעמוד על הרגליים. אבא אחד נדבק אלי ושאל אותי כל הזמן אם אני בא למקלחת. מכיוון שבשנים האחרונות אני נוהג ללכת למקלחת לבד לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. חשבתי שאולי הוא אסיר משוחרר או שהוא נדלק עלי או שהוא סתם מפחד מהחושך. הוא הסביר לי שיש בעיה במקלחות ואם רוצים להתרחץ 'אתה חייב שמישהו יחזיק לך את הצינור'. התיאור הזה ממש לא עשה לי חשק וחשבתי לוותר. עם כל הכבוד לצופים, ממש לא בא להחזיק לו את הצינור, אבל הרגשתי שאם אני לא מתרחץ ממש בקרוב, יצטרכו להסיר ממני את הבגדים בניתוח. הסכמתי והחזקתי לו את הצינור. אחרי שהוא גמר להתקלח ולשיר את כל הבתים של "שביל באמצע שביל בצד " נגמרו המים החמים. הייתי כל כך עייף שלא היה אכפת לי והתקלחתי עם קרים. בלילה נפלתי על מיטת השדה כמו שק .מידי פעם העירה אותי נחירה חזקה אבל מכיוון שגיליתי שאין אף אחד באוהל מלבדי הבנתי שהנחירה הייתה שלי. הלכתי לישון עם עוד חמישה הורים וקמתי לבד. הנחירות שלי הבריחו את כולם מהאוהל.
למחרת שוחררתי לחופשי עייף אך מרוצה. בתי הייתה גאה בי וזה מה שהיה חשוב ובתכל'ס הייתה גם חוויה יפה. כשהגעתי הביתה קיוויתי לקבל קצת יחס וסימפאטיה אך לצערי הגברת הראשונה קיבלה אותי ברגשות מעורבים. 'אני מקווה שעשית חיים שם במחנה כי צריך דחוף להוציא מהבגז' את כל הקניות ,את ספרי הלימוד של הבנות לשנה הבאה, להזיז את המקרר שמוציא מים, ולהחליף את הגלגל שהתפנצ'ר בזמן שאתה חגגת לך ביער. יאללה ניצן תתקדם".
