הכל על כלום

ג׳ורג׳ ואני – צילום גיל כהן

קשה לכתוב על "סיינפלד" משהו מצחיק. הנושא עצמו מצחיק מדי, וסיינפלד הרי היה כותב את זה הרבה יותר טוב. גם לכתוב עליו ועל הסידרה ברצינות זה משונה. האיש עשה קריירה מלהגחיך כל דבר בעל חשיבות עצמית מוגזמת, ומי שידבר עליו ברצינות מופרזת מסתכן בהפיכה מיידית לפרנק קוסטנזה.

כמה פעמים בשבוע אתם שומעים ממישהו את המשפט: ״אה… זה כמו בפרק של 'סיינפלד', כש…״, ואז האדם מספר לך איך קרה לו מה שקרה בסידרה, כאילו העובדה שהוא יודע לצטט סצנה משעשעת מ"סיינפלד" הופכת אותו לפחות לקריימר.

אני לא מומחה גדול ל"סיינפלד", לא ראיתי את כל הפרקים, אבל כמי שבעצמו סובל רוב היום מהתעסקות בפרטים קטנים ולא חשובים, אני מזדהה וזוכר רגעים מזוככים של הומור מופרע ובלתי צפוי. מהגללים של הסוס בכרכרה בסנטרל פארק, דרך המעטפות המורעלות, הסוּפ נאצי, האיבר שמתכווץ כמו צב מפוחד, האחות הסקסית שרוחצת חולה, והאם הציצי אמיתי? ולמה הבחור הזה מדבר קרוב מדי?

מאז נעוריי יש לי בעיה עם דברים שהופכים לקונצנזוס ונהיים אהובים על כל העולם וחמותו. זה נורא נעים להיות בקבוצה הקטנה של מי שמגלה להקה אזוטרית בתחילת דרכה או סידרה קטנה שרק מתי מעט שמעו עליה. אחר כך, כשזה נהיה גדול ומפלצתי וכולם מצטטים, זה כבר פחות ייחודי וכייפי.

"סיינפלד", כמו הביטלס, הפכה לקונצנזוס עולמי חסר תקדים, עד שלפעמים זה כמעט מעצבן. אבל גם אם תקשרו אותי לכיסא ותטפטפו עלי מים קרים, בזמן שהשכנה של סבתי מספרת כמה היא צחקה בפרק "ההתערבות", לא אסכים להגיד שזו לא סידרה גאונית, או שהשירים של הביטלס לא נפלאים גם היום.

סיינפלד הבין שבמקום להתבייש בחולשות, בקנאות, בקטנוניות ובצביעות שלנו, עדיף להחצין אותן ולהפוך אותן לזהב קומי. רבים בישראל ניסו לפצח את הקוד וחשבו שגם הם יכולים. ״מה יש פה בסך הכל?״ הם חשבו. "בחור עם שם יהודי, שהוא לא שחקן ענק, מתעסק בדברים שיכולים לקרות לכל אחד מאיתנו. את זה גם אני יכול לעשות".

אבל עם כל הכבוד, תל אביב זה לא מנהטן, לא כל לוזר קמצן הוא ג׳ורג', לא כל מטורלל עם שפת גוף חריגה יכול להיות קריימר, ומעטות הנשים עם האינטליגנציה הקומית של איליין.

כמו ג׳ון בון גובי, גם סיינפלד הצליח לשכנע את שאר חברי הלהקה שלא חייבים לקרוא לסידרה ״חברים״, ושסידרה על שמו היא רעיון שיעבוד נהדר. אבל הקומדיה הטלוויזיונית המושלמת היא תוצאה של עבודת צוות ושילוב בין כמה עילויים – כמו במונטי פייטון, הביטלס, לד זפלין או כוורת.

באופן נדיר, גם 25 שנים אחרי שהסידרה עלתה לראשונה היא מסרבת להתיישן, ממשיכה להצחיק אנשים ברחבי העולם, ואפילו גורמת לאנשים במזרח התיכון לשלם הרבה מאות שקלים על מופע סטנד־אפ.

√ √ √

בתחילת שנות השבעים, סיינפלד הגיע לישראל כדי להיות מתנדב בקיבוץ סער בצפון, ועד היום בטח יש איזו קיבוצניקית שמספרת לנכדים איזה מצחיק הוא היה, מה בדיוק קרה בתקרית הדאבל דיפינג בחדר האוכל, איך הוא רב עם הדוור של הקיבוץ, נוימן, וכמה היא מתחרטת עכשיו שהיא חשבה שהוא לא שווה ספונג'.

44 שנים אחרי, הוא חוזר לכאן לסידרת הופעות תמורת סכום שרובנו לא נרוויח כל החיים. זה לא מפתיע. הבחור הוא גם איש עסקים מוצלח, שלצד תזמון קומי מושלם נהנה גם מתזמון פיננסי. בזמנו הוא ידע לעשות את החשבון שעדיף לו לסיים את הסידרה ולמכור את הזכויות לשידורים החוזרים במחיר פנטסטי, במקום להמשיך לעונה נוספת שאולי תמאיס את הסידרה על הקהל ותהרוס לו את החשק לעוד ועוד שידורים חוזרים.

בשביל מה צריך אדם המוערך במאות מיליוני דולרים לטוס למזרח התיכון ולעשות שני מופעי סטנד־אפ בערב אחד, ועוד יום אחרי יום? נכון, כמה מאות אלפי דולרים ליומיים לא הולכים ברגל, אבל הוא הרי היה גומר את החודש גם בלעדיהם.

הוא כנראה עדיין נהנה לקום בבוקר ולהצחיק אנשים. אחרת הוא היה נשאר בבית, שהיום הוא גדול ומפואר, אבל אף קריימר כבר לא מתפרץ אליו בלי לדפוק. √