הלכה הבונבוניירה

הלכה הבונבוניירה- טליק לזר

נשים לא יבינו זאת, אבל גבר ומכונית חולקים מערכת יחסים עדינה, שיש בה אהבה, קנאה, תשוקה וחברות. לכן, כשאשתי התחילה לרמוז לי שהגיע הזמן להיפרד מהטויוטה קורולה שלנו ("כי אי אפשר יותר", היא אמרה), חשתי מחנק קל בגרון וטיקים מעצבנים בעין. הרגשתי כמו אסקימוסי שמבקשים ממנו להעלות את הסבא האהוב שלו על קיאק ולשלוח אותו רחוק לאיגלו גיל הזהב, שנמצא על איזה קרחון.

הקורולה איתנו מ־2008. היא רחוקה מלהיות מלכת יופי, וכמו סוריה, שנותיה היפות מאחוריה. בזכות הנהגים במשפחה (בלי שמות) היא דפוקה וחבוטה מכל הכיוונים, ובפעם האחרונה שהיא ראתה מכון שטיפה, הסקרים חזו לבוז'י 27 מנדטים. היא עשתה כבר קרוב למאתיים אלף קילומטר, ובנסיעה היא חורקת ומשמיעה רעשים מוזרים, ממש כמוני. אם המכונית הזאת היתה סוס, היו יורים בה מזמן.

הגברת הראשונה אף פעם לא הצליחה להתרגל לגיר הרובוטי שלה, ובחניונים של הקניון היה מפחיד לראות אותה מידרדרת ברוורס. אני דווקא מסמפט אותה. זו המכונית הראשונה החדשה שקניתי אי פעם. אני זה שקרע ממנה את הניילונים, ובשבע השנים האחרונות היא היתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו.

√ √ √

היא טיילה איתנו ברחבי הארץ, הזיעה בדרך לאילת, הצטלמה בכניסה לכביש שש, עמדה בשקט בפקקים, הסיעה את שתי הבנות שלנו ללשכת הגיוס, דילגה בין רשתות השיווק לחנויות פרחים כל יום שישי, סחבה רהיטים והורים משני הצדדים ועמדה בגבורה בכל תורנויות ההסעה לחוגים. היא שמעה אותי שר עם הרדיו, צועק בדיבורית על לקוחות מעצבנים ונאנח למשמע חדשות רעות. היא שמעה את הריבים ביני לבין אשתי, וגם חזתה בדברים שהשתיקה יפה להם.

גמלתי לה בכל פעם לקראת החגים, כשרחצתי אותה בווקס חם ופינקתי אותה בעץ ריח בטעם קוקוס. עשיתי לה טיפולים בזמן, לא נתתי שיעשנו בה, והחלפתי לה צמיגים כשיצא לה האוויר. בקיצור, הייתי הבעל האידיאלי.

בחושיה המכניים, הרגישה הקורולה שהיא מועמדת להדחה והתחילה לעשות בעיות. מצבר, מזגן, בלמים, רדיאטור. הכל נפל עלי בחודש אחד.

הבנתי שצריך לעשות מעשה. הסכמתי להיפרד מהמכונית, אבל היו לי כמה תנאים: היא תימכר במחיר שאני רוצה, ורק לאדם שראוי לה, נהג עם ערכים מבית טוב.

מתברר שאדם מן היישוב, שמוכר או קונה אוטו, מוצא את עצמו שקוע עד צוואר בעולם זר עם חוקים משלו. מדובר בתקופה של לבטים פסיכולוגיים עמוקים, בתהליך שיש בו מלחמה פנימית קשה בין רצון להיפטר מהמכונית לבין שאיפה עזה לא לצאת פראייר, בין התעקשות שנובעת מאגו נפוח לבין פשרה נחותה, שמוציאה אותך טמבל שחי בלה לה לנד.

√ √ √

השֹוק הראשון חיכה לי כבר באתרי המחירונים. הטויוטה שלי ירדה המון בערכה בלי להודיע לי. כתבתי במודעה "מחיר מחירון", והטלפון לא צילצל אפילו פעם אחת. השקעתי במודעה מוקפצת, ומדי פעם גם התקשרתי לעצמי כדי לוודא שאני עונה. אבל כלום לא קרה.

אחרי כמה ימים הורדתי מעט את המחיר, ואכן התחילו להגיע שיחות, אבל רק מגברים. שיחקתי אותה קשה להשגה, עשיתי קול של לא מעוניין, ואמרתי לאנשים שלא בא בחשבון, ושילכו לחפש במקום אחר. חלקם גם לא נשמעו לי ראויים לקבל את האוטו על בסיס בעיות אישיות, קול מעצבן ואי התאמה מנטלית.

בשיחות המכירה נזכרתי בביטויים שהספקתי כבר לשכוח. מילים שאתה שומע רק בתקופות שאתה מתחזה לסוחר מכוניות, כמו "יש על מה לדבר" (שפירושו, תבוא ואעשה לך הנחה), "אני בא לסגור עניינים" (שפירושו אין לי עניין בשיחות סרק ובכוונתי לרכוש את האוטו), "אחי אתה חי בסרט" (שפירושו שהמחיר שבו נקבתי גבוה לאין שיעור ממחיר השוק), וכמובן, "אני בא עם מזומן" (שפירושו, אני אוריד לך עוד במחיר).

אני זוכר שבימים תמימים יותר נהגו לכתוב "יד ראשונה מרופא", כאילו שרופא מתייחס לרכב בתשומת לב ובעדינות, נוסע כל בוקר רק שני קילומטרים לקליניקה ובחזרה, ומחנה אותה בקיץ בצל ובחורף מכוסה בשמיכת פוך.

תכלס, אני יכול להבין. מכונית מרופא, מקוסמטיקאית ומפסיכולוג עושה רושם טוב. רכב יד שנייה משיפוצניק או מאינסטלטור לא נשמע כמו עיסקה טובה. אתה מדמיין לעצמך אוטו מלא בפחי סיד, מעדרים, צינורות, פחיות צבע, מוטרות, שטנגות, עיתונים ישנים וריח של סיגריות. זו לא מכונית שאתה מביא הביתה לאישה.

בטלפון הפעלתי את חושי הסוחר שלי וניסיתי לא לשקר מצד אחד, אבל גם לזרום עם המושגים והדיבור מצד שני. בניסיון לשדר פמיליאריות עם הצד השני, ברחו לי לפעמים מבטאים, ולכמה דקות דיברתי כמו סוחר מכוניות גרוזיני, בעל מגרש מכוניות ערבי מהגליל וסטלן.

לשאלה הדבילית "איך המכונית" עניתי תמיד שהיא מרגשת, שהיא סיפקה לי השראה ושהיא מקסימה ואלגנטית. לשאלה "היא עברה תאונה?" עניתי שיש בתאונה גם משהו חיובי, ושהרבה מההמצאות החשובות של האנושות הן תוצאה של תאונות עבודה. חלק מהמטלפנים עלבו באוטו ובי וניסו להפיל את רוחי. הם אמרו לי שהאוטו גרוטאה, ושעם הקילומטראז' הזה אולי כדאי למסור את המכונית למוזיאון חיל האוויר. אחד אמר שאם אשלם לו מאתיים שקלים, הוא יעשה לי טובה ויבוא לקחת את האוטו.

רק אחרי כמה ימים בתחום ירד לי האסימון. מכוניות כמו שלי יש כמו גרעינים, אני סוחר קטן מאוד, וכל טמבל קולט את השקרים שלי מקילומטר. הבנתי שהגיע הזמן לרדת מהאולימפוס. כשהגיע אלי משה מבאר שבע עם אחיו ומזומן ביד, פשוט השפלתי מבט ומסרתי לו את המפתחות בלי לדבר. הצטלמנו למזכרת, כי משה התעקש "וואלאק אתה מוכר לי מאיזה מקום", ונפרדנו כידידים.

אתמול התקשרתי אליו לשאול מה שלום הבונבוניירה. משה, שקלט עם מי יש לו עסק, אמר שהיא מתגעגעת, ובכל פעם שהוא מפעיל וישרים, היא בוכה. √