בשבועות האחרונים העליתי במשקל. עלייה מתונה אך מדאיגה, כמו מספר המובטלים במשק. אני מאשים את פירות הקיץ עתירי הסוכר, אבל גם החום הכבד לא עוזר בזה שהוא גורם לי להתחמק מכל סוג של פעילות ספורטיבית. כמובן שאשתי לא מרוצה מהמצב אבל אני מסביר לה שלרוץ זה לא בריא לברכיים, חדר כושר דופק את הגב, והליכה זה נחמד אבל בקצב שאני הולך זקנים על הליכון עלולים לדרוס אותי.
לכן כשקיבלתי צלצול מחבר שהציע לי להצטרף לטיול אופניים בשבת בין הערביים קפצתי על המציאה. יש לי במחסן אופניי שטח שרכשתי במיטב כספי לפני כמה שנים כולל סבל ומתקן לבקבוק מים. בפעם האחרונה שספרתי היו להם גם עשרה הילוכים. הם אמנם בצבע של קורי עכביש עכשיו ומשמשות כמתלה לכל מיני סלים וסמרטוטים, אבל ניעור קל ואיזה שפריץ מים יחזירו אותם ללא ספק למצב נסיעה.
אני לא מאלה שמתכוננים יותר מדי לקראת רכיבה אבל הפעם החלטתי להשקיע. חבשתי כובע מצחייה שקיבלתי בתחנת דלק, לבשתי מכנסי התעמלות, זרקתי עלי טי שירט שחילקה מפלגת מרכז כלשהי בבחירות, ומרחתי על עצמי קרם הגנה בנדיבות. בקיצור עשיתי כל מה שלאנס ארמסטרונג היה עושה חוץ מהעניין הזה עם הסמים. בפארטאצ' אופייני הנחתי את הארנק, האייפון, משאבה קטנה והמפתחות של הבית בשקית של הסופר והנחתי בסבל. הרגשתי טוב עם עצמי לפחות עד שהחבר שלי הגיע לאסוף אותי . האופניים המצוחצחות שלו היו עשויות טיטאניום, או קבלאר, או חומר כלשהו אחר שמשמש לבניית חלליות, ואפשר היה להרים אותם עם הזרת תוך חיטוט באף. היו להם בולמי זעזועים של אופנוע ובלמי דיסק שיכולים לעצור רכבת. שיננתי לעצמי פתגמים עליהם גדלתי כמו 'אל תסתכל בקנקן' ו 'לא כל הנוצץ זהב' אבל אפילו אני לא השתכנעתי. כשיתר הרוכבים הגיעו המבוכה הקטנה שלי כבר הפכה לאסון בקנה מידה קולוסאלי.
לכולם היו אופניים מטאליות עם מינימום של 24 הילוכים, חישוקים כפולים ושילדה חדשנית שתוכננה על ידי נאס"א. ליד המפציץ החמקן שלהם האופניים שלי נראו כמו מטוס פייפר. הם היו לבושים בבגדים מחומר סופג זיעה תואמים לצבע של האופניים. לכל רוכב הייתה קסדה בוהקת בצבעים של מסיבת, טראנס, כפפות מיוחדות למניעת יבלות, ומגן גומי לאזור החלציים שנועד להבטיח את המשך השושלת.
את ההופעה השלימו נעלי רכיבה מיוחדות קלות יותר מהגרביים שלי, משקפי שמש אופנתיות , בקבוק עם משקה איזוטוני (מה זה?) ונרתיק קטן בגב הכסא לאכסון טלפון ומפתחות.
דורון עשה רושם שהוא המנהיג של הקבוצה. הוא נתן הוראות ושיחק אותה מ"פ . נראה שהוא לא סבל אותי מהרגע הראשון והאופניים הישנות שלי (שאני מעדיף לכנות 'קלאסיות') לא מצאו חן בעיניו . הוא גם זה שמאחורי גבי התחיל לכנות אותי 'הדוגמנית'.
בקבוצה הייתה היררכיה ברורה שנקבעה לפי מחיר הכלי. בפסגה ניצבו רוכבים ששמו 20 אלף שקל (!) על האופניים, בתחתית המסכנים עם כלים ב 6000 שקלים (!) באמצע כל השאר ואני הרחק למטה, בתחתית שרשרת המזון.
מהשיחות מסביב הבנתי שיש כפפות מיוחדות לרכיבת הרים וכפפות לרכיבת כביש, יש אופניים עם שיכוך מלא( לא קוראים לזה אפידורל?) יש זנב קשיח, יש רפליקת קרבון ורפליקת אלומיניום, מוט אוכף טלסקופי ומתלה מיוחד.
די מהר הפכתי לבדיחה של המפגש. החבר'ה שאלו אותי למה לא באתי עם גלגלי עזר ואם הבאתי סנדביצ'ים, ואני ניסיתי לא להיעלב ולשכנע שאופניים זה כמו יין והן משתבחות עם הזמן .
כשיצאנו לדרך הבנתי שגם הכושר שלי נחות ביותר. תוך כמה דקות נפתח ביני ובין הקבוצה פער ענק שנבע מחוסר בחמצן ומהאופניים הלא ממש יעילות שלי. בידיים התפתח לי נמק מרוב לחץ על הכידון. הרגליים התנפחו והשפשוף הנורא באזור אברי הרבייה הזכיר לי שיש לי כבר שלוש בנות ומזל שאני לא צריך יותר להגדיל את המשפחה. היה קשה אבל שרדתי.
ואז הגיע הדאון היל. קטע רכיבה מהיר שמתבצע במורד. בדיקת המעצורים שביצעתי שרפה אותי לגמרי בעיניי החבורה. האופניים פלטו חריקה שהזכירה נעירה של חמור ברברס. החבר'ה התגלגלו מצחוק . צליל כזה הם לא שמעו כבר מכיתה ו' כשנסעו ביום כיפור לבקר חבר בעיר אחרת.
כשנפלה לי השרשרת ראיתי שדורון כבר מקבל את החלסטרה. שמעתי אותו אומר ש"לדוגמנית נפלה השרשרת ..ולא מהצוואר ". כשאמרתי לו שאני לא יודע איך להרכיב אותה חזרה הוא רצה להרוג אותי. כדי לא לעכב את שאר הרוכבים, הוא לקח את המשימה על עצמו והסתובב עד סוף האירוע עם ידיים מלוכלכות. כמובן שהתייסרתי אבל מה יכולתי לעשות?
אחרי שעתיים בשטחכוחותיי החלו לעזוב אותי וברגע של תחמון עצרתי כדי עאלק לנפח את הגלגל. זה אמנם הגדיל את הפער מהקבוצה שהמשיכה לדווש במרץ, אבל זה אפשר לי לקחת אוויר ולהישאר בחיים. חשבתי לעצמי איפה הימים שאופניים היו כלי רכב במחיר עממי ולא לאקשרי בעלות של קרן פנסיה. למה לזרוק עשרת אלפים שקל על אופניים כשבפחות מזה אפשר לקנות אחלה קטנוע לקבל המון אוויר צח לפנים מבלי להזיע ומבלי לשבור את הביצים? רציתי להמשיך לחשוב אבל דורון התקשר אלי לנייד וגער בי לחזור לקבוצה.
בסופו של דבר השלמתי את המסע ואת הדרך חזרה עשיתי באיזי. התעלמתי מכאבי השרירים ונהניתי מעצי האפרסקים השזיפים והמישמשים המקסימים שגדלו לצד כביש 6. בכניסה לשכונה הרגשתי סיפוק עז וחשבתי שזה לא רעיון רע שאעשה את זה שוב. חשבתי שאולי אני לא רוכב גדול אבל אני נחמד וקליל ותורם לאווירה הטובה.
מתי רוכבים שוב ?" שאלתי ממש לפני הפרידה
"אנחנו כבר נדבר אתך " אמר דורון . אבל עד היום לא שמעתי מהם מילה.
