טליק לזר – המבדיל בין קודש לחוף
חגיגות הבת מצווה של הקטנה התחילו בכינוס בבית הכנסת. אחרי שכבר כמה חודשים בנות השכבה נפגשות שם עם גורמים רבניים, הצטרפנו אליהם, ההורים, בשש וחצי בערב, לבושים בקפידה ובצניעות הראויה.
בבית הכנסת גם הפרוע שבחילונים הופך לממושמע וצייתן, כמבקש ויזה לארה״ב בקונסוליה האמריקנית. כשאומרים לך לקום, לשבת או לקרוא בעמוד מסוים, אתה מציית בהכנעה, כי מישהו בכיר ממך קבע את הכללים, ולא משנה אם הוא בורא עולם או עוזר שמש בבית כנסת שכונתי.
הדממנו טלפונים, שמנו כיפות (גם אם היו מבקשים שנקריב שה לעולה היינו מבצעים בלי להתווכח), ויצאנו משם ב־11 בלילה, אחרי ארוחת ערב. מנחי הערב ניסו להרביץ בבנות המצווה שלנו קצת תורה ויהדות, סיפרו להן על שבת היפה, המלכה, המרגיעה והמשפחתית עם רמזים עדינים מהרב, שכנראה הושפע ממשחקי היורו בבחירת המטאפורות לקיום מצוות: ״כמו בכדורגל, אפשר להסתכל מהיציע וליהנות, ואפשר לשחק על המגרש – שזו הנאה אחרת לגמרי״.
חשבתי להעיר לכבוד הרב שגם אלה שצופים בכדורגל וגם אלה שמשחקים בליגה נוהגים לעשות את זה בשבת, אבל ממילא קהל היעד הורכב מבנות, שכדורגל מעניין אותן אפילו פחות מהפרשת חלה.
עבור חילוניות בנות 12, הדרישה להתנתק ליותר מארבעים דקות מהווטסאפ, הסנאפצ'אט והאינסטגרם היא קשה יותר מלצוות על עם ישראל ללכת ממצרים לכנען ורק באמצע לעדכן אותם בווייז שזה ייקח 40 שנה עקב עומסי תנועה באזור ים סוף. חלת השבת הארוכה על השולחן אכן מהממת וזה, אבל אם לא צילמת אותה בסלפי בליווי דאק פייס והעלית לאינסטוש לצד הכיתוב ״לחם עם צמות lol (־:״ היא לא באמת קיימת.
שבוע אחר כך הגיע אירוע בת המצווה הפרטי שלנו. מכיוון ש״כל הבנות כבר עשו מסיבות במועדונים״, החלטנו לעשות מאמץ בכיוון ה״משהו מיוחד״. וכך הוזמנו ילדי הכיתה לחגוג עם כלת בת המצווה במסיבה על חוף הים בערב שישי. מדובר באירוע מורכב עד מתיש, ולכן פנינו לבחור צעיר ונמרץ, שמנוסה בהפקת סרטי אימה כאלה. הוא והקטנה תפסו מהר מאוד אותו ראש, כשהוא לוקח על עצמו ועל חשבוננו את תפקיד מגשים המשאלות.
רעייתי, שהרגישה מחוץ ללופ, ניסתה לתרום רעיונות יצירתיים אבל נופנפה בקריאות ״אמא די״. התפקיד שלי, לעומת זאת, היה להיעמד מאחורי גבה של הילדה ולעשות לעבר המפיק תנועות ידיים ונדנודי ראש בפנטומימה, שמשמעותן ״לא, לא, אין לי כסף לזה״.
ביום המיועד הילדה עברה סט טיפולים שלא היו מביישים את המלכה אליזבת ביום הכתרתה, כולל הלבשה, פן, איפור וצילומים מכל הזוויות. החרדה ריחפה באוויר הבית. הילדה חששה שהשמלה מכוערת, שלא יהיה כיף, ובעיקר שההורים שלה יעשו לה בושות. הגברת הראשונה פחדה שיהיה חם, שהילדים לא יגיעו, שהמפות הוורודות לא ישתלבו עם הבלונים הצבעוניים ושאין מספיק פיצות.
אני רק רציתי שהכל ייגמר, וגם הייתי בחרדות שאחד הילדים יצליח להתגנב למים בחוף, ושתתגלה חוסר התאמה בין מספר הילדים בתחילת האירוע לאלה שבסופו. לפיכך הופקדה הבת החיילת שלנו (שבניגוד אלינו משדרת סמכות עקב עבר מפואר בצופים) על ספירת הילדים ביציאה לאירוע, כולל מספרי ברזל.
בסתר ליבי חשבתי שהייתי שמח לצלם כל ילד כשהוא עולה על האוטובוס, או לפחות לסמן את הפגמים שלו באיקסים כמו בטופס מסירה של רכב שכור, כדי שההורים לא יוכלו להאשים אותי שהחזרתי ילד פגום. "סליחה, גברת כהן, אבל לפי המסמכים שבידיי, הבן שלך הגיע מעצבן מהבית!".
המפיק הנמרץ הגיע למקום כבר בלילה שלפני, כדי לתפוס מקום טוב על החוף. הוא הקים אוהל יפה ופרש מחצלות על החול. כשאני הגעתי עם האוטו, פרקתי וסחבתי על גבי הזקן שני שולחנות מתקפלים. עכשיו אני מרגיש מקופל יותר מהם, וכאב הגב ילווה אותי כל הערב.
לצידנו היו אוהלים של מסיבת רווקות, עם בחורות לבושות בלבן שהיו שרועות על פופים ורודים ושמעו מוסיקת ספא מרגיעה. חשוב שיירגעו טוב, כי בעוד רגע הן ייאלצו לשמוע את הלהיטים העכשוויים של סיה, ריהאנה, "מתוקה מהחיים" של דדי דדון, והאחרון של סטטיק ובן אל, שגורם לכל מבוגר להרגיש בן אלף.
כשהילדים הגיעו, ספרתי אותם ללא הרף. זה היה בעייתי, כי הם התעקשו לזוז כל הזמן, וכי עדיין לא מקובל לסמן אותם במספרים על המצח. כאב לשלוש בנות הופתעתי לגלות שלבנים יש את הקטע הדבילי הזה של להרביץ אחד לשני. כבר דמיינתי את עצמי במיון עם ילד מהכיתה, שחבר פתח לו את הראש, ואת אמא שלו מנפחת לי את הראש בצעקות.
הרחקתי בעדינות שני ילדים שהתקרבו למים, הפרדתי בין שלושה שזרקו אחד לשני חול בעיניים, ואספתי כל הזמן את הלכלוך. ניסיתי להיזכר איזה סוג של ילד אני הייתי – זה שזורק את החול או זה שבולע אותו? ומתי הבנים האלה יפסיקו ללכת מכות וישימו לב איזה בנות יפות רוקדות לבד לצלילי המוסיקה?
בינתיים חילצתי ילד ששני חברים דחפו לו את הראש לחול והרביצו לו בכרית. אוטו גלידה שעבר בחוף עשה את עיסקת השנה כשביקשתי ממנו שמונים ארטיקים. בתום הקנייה הוא פרש לגמלאות, ואני הייתי עסוק כל הערב באיסוף עטיפות הארטיקים והקשה של הפיצות מהחוף.
כשהחושך ירד, מישהו התמוטט על החול. זה לא היה אחד הילדים, אלא המפיק הנמרץ, שהתרוצץ כל היום בשמש, התייבש והתעלף. ילד שרגע קודם זרק קליפת אבטיח לתוך החולצה של ילד אחר המליץ לי בקור רוח להחדיר לו קשית לגרון, כמו שראה ב"אנטומיה של גריי". אני העדפתי רפואה אלטרנטיבית, ולחשתי למפיק באוזן שניקול ראידמן היתה פה הרגע והיא רוצה שיפיק לה יום הולדת חמש לילדה. זה עבד כמו אינפוזיה של קפה. המפיק חזר לתפקד.
בסוף הלילה הילדים חזרו הביתה בשלום. הילדה היתה מרוצה, ולי רק התחשק ללכת לישון עד החתונה שלה. אבל עוד הייתי צריך לסחוב את שני השולחנות בחזרה לאוטו. √
