דויד בואי היה אהובם של עשרות מליוני אנשים ברחבי העולם והמונים כתבו את תחושותיהם בעניין מותו ביום ב׳ השבוע. אני מאוד הזדהתי עם דבריו של ריצרד ברנסון – יו״ר תקליטי וירגין שאמר – ״ חשבתי שבואי יחיה לנצח״ כי זה בדיוק מה שעבר לי בראש כששמעתי על מותו , לא רק בגלל שלא היה לי מושג שהוא חולה אלה גם כי ביש איזה תחושה משונה שברוקנרול מתים אלו ששרפו את עצמם בשתיה סמים או כדורי הרגעה. גם לבואי היה הרבה מכל אלה בזמנו אבל הוא הצליח לשמור תמיד על מראה נקי , קלאסי ומורם מעם ולא הייתי מוכן לידיעה הזו כלל וכלל.
כשאני חושב מה עשתה לי בחיי המוסיקה של בואי עם כל הסטייל , הקלאס וההחצנה המיוחדת אני יכול להבין למה רציתי להיות איש מוסיקה ואיך הרשתי לעצמי לימים לענוד ברז על הראש.
יש אולי משהו מנחם בעובדה שהוא מת כשהוא בשיא המרץ והעשיה יחסית לגילו ולא הפך לאומן קשיש מידי וסובל מזיקנה מבאסת שלא נעים לרחם עליו. ההיפך הוא מת כמו מלך עם סטייל ועם תקליט חדש בן שבוע.
השמועה על מותו יצרה באז חזק בסביבתי הקרובה ובניגוד לאיקונים אחרים חברים טרחו לצלצל ולהחליף תחושות . מיד עלו כל מני פרצופים ושמות של אנשים הקשורים אצלי בראש לבואי , מוסיקאים כמו לו ריד, טוני ויסקונטי נייל רוגרס , מיק רונסון מייק גרסון שהעבודה עם בואי היתה פיסגת הקריירה שלהם וגם חברים אמיתיים וקרובים יותר.
דיברתי בתוכנית שלי ברדיו בגלץ עם יוסי פיין המוסקאי המחונן שגם נקרא יום אחד לניו יורק במפתיע והקליט עם בואי כנגן בס את אחד התקליטים . יוסי הסביר שמההכרות עם בואי הוא למד מה זו האנרגיה המיוחדת שמשרה כוכב בסדר גודל של בואי. ״ זה לא משנה מה הוא לבש או מה הוא שר. אומנים אחרים יכלו לשיר את השירים אבל כשהוא שר היתה לזה אנרגיה מיוחדת השמורה רק לו״
צלצלתי לחברי יזהר אשדות שיש לנו ביחד המון שעות בואי בארבעים השנה האחרונות ושוחחנו על האובדן כאילו הלך לנו בן משפחה אהוב.
יאיר :הזכרון הראשון שלי מבואי קצת מטושטש. שמעתי את להיט המצעדים הטיפשי והילדותי שלו ״ הגמד הצוחק.״ .The Laughing Gnomeאותו סירב לשיר בהמשך הקריירה שלו.
הלכתי ליו טיוב להקשיב לשיר הזה שבו בואי שר ביחד עם ננס המוקלט במהירות גבוהה ומישהו שם כתב באנגלית שהשיר הזה מזכיר עבודה של שחקן הולוודי בכיר בעבודות פורנו של תחילת דרכו. אחרי זה או לפני הגיעו ספייס אודיטי ואחכ זיגי סטרדסט ואני עפתי אל הקיר כי פשוט לא הבנתי מה זה הדבר המשונה הזה שאני כל כך אוהב.
יזהר: אני באמת, שמעתי אותו פעם ראשונה בגיל 11, כשהתחלתי להקשיב למצעד הפזמונים הלועזיים, ואז באמת הגיע השיר הזה, ספייס אודיטי בשנת 69, הייתי בן 11, והיה משונה נורא. אני זוכר שבלהיטון היה כתוב שיש בשיר הזה כלי נגינה מאד מתקדם שנקרא סטיילופון. שזה מין סינטיסייזר קטן כזה שעם עט אתה מנגן על מקלדת שהיא סתם משטח מתכת . לפני כמה שנים מצאתי כזה חנות בגדים בלוס אנגלס. הבאתי לבן שלי מקלדת כזאת. בעצם המפגש שלי איתו, אפילו כילד חובב מוסיקה, היה עם מישהו שהוא כבר עתידני, שהוא כבר עושה דברים שאף אחד אחר לא עושה. ככה זה נחרט לי, ובאמת כך הוא היה כל חייו, כל הקריירה שלו וזה מעבר לכמות השירים האדירה שלו, לאורך הקריירה, שזה כנגד כל הסטטיסטיקות, אני הרגשתי כל החיים שהוא כמו איזה מישהו שמלווה אותי – כמו איזה הורה. , שאתה סומך על זה שהוא כל הזמן יהיה שם, נותן השראה, נותן דוגמה לאיך צריך להתבגר כמוסיקאי ולהמשיך להיות יצירתי, איך לא לפחד לחפש את הדרך הייחודית שלך ולא להיצמד למה שהייתי או לאיזה אופנה, כי ככה היום רוצים. איך להיות מאד מודרני ופופולרי, אבל בלי להתחנף.
יאיר :הוא גם אבל ידע לעשות מצד אחד השתטויות כמו דואט עם מיק ג'אגר, או תקליט שלם עם נייל רוג'רס, של פאנק ודיסקו, או ללכת למחוזות הדיכאון, ולהיתקע עם הדיכאון שלו בברלין כמה שנים.
יזהר: לגמרי, זה לעשות מה שהוא מרגיש באותו רגע זה הדבר הנכון לעשות כמוסיקאי, כאמן. בשבת הקשבתי לכל האלבום החדש שלו. נסעתי באוטו נסיעה ארוכה לכל האלבום החדש שלו Blackstar ואני זוכר שאמרתי לעצמי, לא יודע, אולי היתה לי איזה תחושה מקדימה כזאת, אבל אמרתי לעצמי, בוא'נה, אני חושב שהוא האמן הכי חשוב של עידן הרוק. קודם כל בשבילי באופן אישי והלוואי ואני אצליח להתבגר, להזדקן כמוסיקאי ולהמשיך כשיש לי רבע מהיצירתיות שיש לו בגילו, ללכת בדרך שלך ולא לשים זין על אף אחד, אבל לא באופן מתריס. זה לא כנגד כל הדברים האחרים. זה מחובר, עכשוי אבל עדיין להיות הוא.
יאיר :אחת העבודות הכי מרשימות שלו זה האלבום transformer שהוא הפיק ללו ריד כמפיק מוסקלי ומעבד.
יזהר: זה כבר קלסיקה. אתה מסתכל על אנשים בני עשרים עד שלושים, יש באמת משהו מאוד יצרתי בגילאים האלה, ובואי בעיקר בחצי הראשון של שנות השבעים טס. הוא עשה יותר מתקליט בשנה לפעמים וכל תקליט יותר חדשני ויותר מלא שירים טובים, וכל הזמן מתפתח ומתקדם ומחפש ועושה דברים מדהימים, גם כאמן, גם כמפיק, גם בפרפורמר., הוא המציא משהו חדש, המציא את הגלאם וגם אם הוא היה חלילה מת בגיל 32, זה עדיין היתה אחת הקריירות המדהימות ברוק. אבל אני חושב שמה שהכי מרשים זה דווקא איך הוא התפתח בגילאים – בגיל 40, 50, 60. הוא באיזה שהוא מקום אמר לעצמו, אני כבר לא בתחרות, אני לא חייב לאף אחד כלום ואני ממשיך לעשות, את מה שאני חושב שנכון, ואיך הוא עדיין היה רלוונטי ועדיין היה השראה למוסיקאים ולקהל גם בגילאים האלה.
יאיר: הוא גם היה שחקן לא רע בכלל בסרטים וגם עיסקית היה חלוץ ופורץ דרך בכך שהנפיק את עצמו בוול סטריט. הוא גייס 55 מליון דולר ממכירה של עתודות התמלוגים שלו ממוסיקה בבורסה ואחריו באו אומנים כמו גיימס בראון רוד סטויארט ולהקת אירון מיידן.
יזהר נכון, הוא פתח בנק בואי והיה גם כרטיס אשראי שלו .
יאיר ראית אותו בהופעה? כי לי לא יצא..
יזהר : ראיתי אותו בגיל 17 בהולנד בשנת 75 עם אלבום שאני מאד אוהב, וזה היה פורץ דרך. זה היה מופע – שכל התאורה היתה רק נאונים לבנים . היום אנחנו כבר רגילים לכל מיני דברים משונים ומעניינים בתאורות של הופעות. אבל אז תאורות היו מאד סטנדרטיות – אדום, כחול, צהוב, ירוק. ומופע החימום שלו היה הקרנה של הסרט הכלב האנדלוסי של בונואל, זה היה החימום.
אתה יודע ,ויסקונטי, המפיק שלו, שגם היה מפיק שלו בתחילת הדרך וחזר להיות המפיק שלו בשני האלבומים האחרונים אמר שכל השנה הזאת שהם עבדו על האלבום, היתה תחושה שזה מתחיל להיות הסוף. אבל כמו שהוא חי, בצורה הכי אמנותית, הוא הפך גם את המוות שלו לאמנות. אבל אומר ויסקונטי כמה שלא התכוננתי לזה, לא הייתי מוכן למוות שלו.
חמש עשר השירים הגדולים של בואי שלי והסדר לא ממש משנה – כולם קלאסיים:
