logo

"התקשרתי לאמא של אשתי והזמנתי אותה לליל הסדר. שלא תגיד שאני לא מזמין אותה. באים, לא באים – זה לא בעיה שלי"

 

משפחת קטורזה בביתה

בימים שבהם אנשים עם שני ילדים בבית נוהגים לְבכות את מר גורלם כאילו הם מנהלי המיון בבית החולים שיבא, טוב לקבל קצת פרופורציות מישראל קטורזה, שצריך להתמודד עם משפחה של תשע(!) נפשות באפקה תל אביב.
אז איך הולך?
"לא פשוט. מבחינת פיקוד העורף אנחנו כבר נחשבים התקהלות בלתי חוקית".
מי נמצא בבית כרגע?
"שישה מתוך שבעה ילדים. הגדולה, דורין, בת 29, גרה לבד אבל באה לפעמים. יש לי שני חיילים, שמתחלפים במשמרות בצבא כדי לא להדביק חיילים אחרים. אז בסך הכל אנחנו תשע נפשות.
"מבחינת הקניות בסופר אנחנו מפעל, ואתה צריך לתכנן כל הזמן קדימה ולזכור מי אוהב מה. כשאני מגיע לסופר תמיד חסר משהו. אני רואה את הסוכן פורק סחורה חדשה מהמשאית, ועוד לפני שהוא מתניע, העובדת אומרת לי 'וואו, זה כבר חסר'. הרגע הוא היה פה, איך זה יכול להיות שחסר?
"ויש עוד בעיה. כשאני בדרך לסופר, כולם בבית אוכלים, ועד שאני חוזר שוב חסרים דברים.
"יש לנו בבית ילדה עם צליאק, ועכשיו היא קצת מבואסת, כי פסח זה הפורים של הצליאקים. זה היום הכי שמח שלהם בשנה, כי פתאום הכל ללא גלוטן. בימים רגילים היא היתה יוצאת עכשיו לבית קפה וחוגגת על בורקס בלי גלוטן, אבל עכשיו היא לא יכולה".
הימים גם לא ממש משתנים, לא קורה שום דבר חדש בין יום ליום. זה כמו שאומרים בתחזית מזג האוויר – "התחזית למחר: דומה".
"נכון, כלום. אני מרגיש כאילו היום כבר לא מחולק, הוא נראה כמו יחידה שלמה. אין צהריים ואין ערב. אני כאילו קם והולך לישון ואז קם והולך לישון. אתה גם לא יכול להגיד 'איזה יום טוב היה לי', כי הכל אותו דבר".
איך עובר עליך היום?
"בבוקר אני תמיד מכין לחיילים סנדוויץ' וארוחת צהריים, שיהיה להם בהמשך היום. אחר כך אני מכין ארוחת בוקר לילדים. אחר כך יש לימודים מקוונים, אז אני עוזר בשיעורי בית לאדל שבכיתה ב'. ואז אני לא יודע, לא ברור לי מה אני עושה, והופ – מגיע הצהריים.
"תוך כדי אני מתעדכן במה שקורה באפליקציה של החדשות. אני אוהב את העדכונים של הכתבים, זה מצחיק אותי, כי פתאום מישהו שם כותב 'הכנרת עלתה'. עכשיו תבין, אח שלי, זה לא הכי דחוף לי עכשיו. הכנרת גם עולה בטיימינג הכי גרוע, כי אף אחד לא מתרגש מזה. כל השנים חיכינו, ציפינו, ועכשיו, כשהיא בשיא שלה, זה לא מעניין אף אחד. עם כל הכבוד, מה נעשה עכשיו עם הכנרת?"
כן, יותר מעניין עכשיו מה מפלס האלכוג'ל. חוץ מזה, אני לא יודע אם ראית, אבל כל החיות מנצלות עכשיו את העובדה שאין אנשים שיפריעו ויוצאות מהמחבוא שלהן. אנחנו בבתים, הכנרת עולה והחיות בחוץ. 
"אז כנראה שעכשיו זה הזמן לבקר בספארי, אולי סוף סוף נראה את האריה!"
לדעתך הווירוס הזה מנסה לרמוז לנו משהו?
"אני שומע כל היום ניתוחים על מה הווירוס הזה בא להגיד לנו, ואני לא חושב שהווירוס חשב על זה. לא נראה לי שהווירוס קם בבוקר ואמר לאשתו, 'אני רוצה להראות לבני האדם משהו'. פשוט קרה משהו לא טוב, וזהו.
"אני לא אוהב ללמוד מצרות. אני מעדיף ללמוד מזמנים טובים. תמיד כשמתרחש משהו, אנשים אומרים, צריך בפעם הבאה ללמוד ולשמור על פרופורציות ולהתנהג אחרת. איזה פעם הבאה? זה לא עובד ככה.
"זה מזכיר לי שכשהייתי ילד, בזמן הצום ביום כיפור הייתי אומר לעצמי: זהו, ממחר אני כבר לא אותו בן אדם, אני מבין שעשיתי דברים לא טובים, וממחר אני אתנהג אחרת. ואז מגיע מוצאי כיפור, ומהר מאוד, אחרי הביס הראשון, מישהו מבקש ממך עזרה במשהו, ואתה אומר לו, 'עזוב אותי מהשטויות שלך, מה לעזור עכשיו'… בקיצור, ההבטחות טובות רק כשהקיבה ריקה.
"עכשיו אני מרגיש כאילו אנחנו ביום כיפור מאוד מאוד גדול, אפשר לראות את זה בכבישים ובמה שקורה בחוץ, וכולם אומרים: 'אחרי שזה נגמר אני משנה כיוון'. אבל בתכלס לא ישתנה כלום. כי זה טבע האדם.
"אני לא מרגיש שהתנהגנו לא בסדר. אני באופן אישי התנהגתי ככה כי ככה חשבתי שצריך להיות. אני לא יודע אחרת. זה לא שנולדתי בזמן של אדם וחווה וראיתי אותם מתחת לעץ, ובאתי ועשיתי לידם סיבוב דאווין עם האופנוע, ואז כולם הסתכלו ואמרו, 'זה בן אדם חרא'. היום כולם נוסעים במכוניות, ואני לא אפסיק לנסוע מחשש שאולי היום איזה ארנב ייצא מהמאורה. אני לא מרגיש שעד היום הוא לא יצא בגללי".
אז מה אתה מציע?
"אולי צריך החלטה גורפת של כולם, שיום בשבוע לא עושים כלום. חיים בהסגר, שזה לא רע. ביהדות יש לנו את השבת, שזה סוג של הסגר. אם כולנו היינו מקיימים את השבת, אולי החיות היו יוצאות קודם…
"אבל מישהו צריך להודיע לחיות שבקרוב זה נגמר. כי גם הן בשוק מהשינוי שקרה, בדיוק כמונו. האריה בטח יוצא ב־8 בערב ונואם להם: 'עכשיו כולנו יכולים לצאת החוצה, אבל תהיו מוכנים שפתאום זה ייגמר'.
"ככל שהחיות יוצאות עכשיו יותר, הן ימותו יותר, כי הן מגיעות למקומות לא הכי טובים. האיילה תעבור בכביש 6 ותתרגל שזה בסדר, ואז, ביום אחד – בום!"
יותר גרוע, ישלחו לה חשבון על נסיעה בכביש שש. אז היא כבר תעדיף למות.
"אני יודע שמנצלים עכשיו את העובדה שאין תנועה כדי לשפץ קצת את הכבישים. אני מרגיש שהם קצת מנצלים את המצב. מצד שני, כשהכל ייגמר ואני אסע לפגוש את אמא שלי, זה ייקח חמש דקות, כי בזמן שהיינו בבית בנו מחלף עד אשדוד. אתה תצא החוצה, ותראה רכבת תחתית והכל מוכן".
הזמן הזה הוא הזדמנות עבורכם להרחיב עוד קצת את המשפחה?
"לא לא. אי אפשר. זהו. זה כבר לא בכיוון. זה הזמן לנכדים. אם היה לי עכשיו נכד, זה היה מצוין, כי היינו לבד והיה לנו שקט, הרי אסור לבקר את הסבים. אם הייתי יודע, הייתי מחתן את הילדים לפני חודש כדי שאוכל להיות לבד".
מופע מרפסות זה משהו שהיית רוצה לנסות?
"אני לא ממש יודע איך עושים את זה. באופן כללי יש הבדל בין זמר לקומיקאי. זמר לא חייב תגובה מהקהל. אפשר לשבת במרפסת ולשמוע מוזיקה, וזה בסדר. אני באופן אישי מאוד נהנה מהזמרים שמופיעים בלילות בטלוויזיה, כי לזוגות נשואים זאפה בטלוויזיה זה אדיר. הרי ביום יום למי יש כוח לצאת, להתחיל לנסוע לזאפה… פתאום הזמרים באים אליך הביתה – זה אדיר. צריך להמשיך את זה גם אחרי המשבר. אבל לקומיקאים זה קשה כי הם חייבים לקבל תגובה.
"אני חייב לפרגן לאדיר מילר, כי מה שהוא עשה בטלוויזיה כשהופיע בערב מיוחד עם חומר חדש מול עשרה אנשים זה מאוד מאוד קשה. קטע טוב או פחות טוב, זה בכלל לא משנה. אני בלי קהל לא יכול.
"זה קצת מזכיר לי את מה שעבר עלי בראשית הדרך, כשהופעתי לעשרה אנשים, כי זה מי שהיה מגיע להופעות. גם אז נלחמתי, ובסוף היה בסדר. זה קצת עצוב להגיד, אבל אני חושב שעכשיו אנשים מבינים את החשיבות של תרבות.
"פה דווקא יש מה ללמוד מהמשבר הזה. הכוח של שירים, למשל. בצוק איתן, עינת שרוף נתנה המון חום, אהבה וכוח עם שירה בציבור, ואנשים התחברו לזיכרון הקולקטיבי שמגיע עם מוזיקה. אני תוהה למה הטלוויזיה לא עושה גם בימים רגילים מופע עם קהל וזמר שישלמו לו, וזה יוקרן בטלוויזיה. כל כך כיף לנו עם השידורים האלה בלילות".
מה עוד אתה רואה בטלוויזיה?
"פתאום נפתחתי להמון תוכניות טלוויזיה שלא היה לי זמן לראות בשידור חי, כמו 'ארץ נהדרת', למשל. לפני הקורונה הופעתי כל ערב, וכשאתה עושה מופע הומור, אין לך כוח לראות הומור כשאתה חוזר הביתה. ככה אני יושב עם המשפחה, זה הכי כיף כי אפשר לצחוק ביחד. אני רואה גם 'קופה ראשית', זה מאסטר פיס.
"הנה, הבן שלי קורא לי לבוא ואומר שיש עכשיו תוכנית שאני אוהב, 'משמר האריות'. סדרה מצוירת שהתחלתי לאהוב כי הטלוויזיה כל היום על ערוצי ילדים. הגענו לזמנים טובים, הוא קורא לי שאני לא אפספס פרק".
הסדרה שלך בקשת, "מה שבע", עוד לא מוכנה?
"היא רק צריכה השלמות. חבל שהיא לא מוכנה, כי העם צמא לבידור".
 
√ √ √
אתה יוצא מהבית?
"רק עם הכלב קצת, ויש מאפייה מול הבית, שאני לוקח ממנה לחם וקפה. עשיתי גם קניות בסופר, אבל עכשיו אני לא הולך, יש משלוחים".
כשאתה יוצא, אתה מרגיש שיש ציפיות ממך לשעשע את הציבור?
"מבקשים ממני להעלות יותר דברים בפייסבוק ולעשות יותר לייב. יש גם כאלה שאומרים תודה על סרטונים שעושים לאנשים כיף. ושואלים למה אני לא בטלוויזיה.
"זה קצת כמו שאני מגיע לבית חולים בשביל משהו אישי שאני לחוץ ממנו, ואנשים מתקשים להבין שעכשיו אני לא באנרגיה לשעשע. הם כאילו רואים בי מישהו לא פגיע, וזאת הסיבה שאנשים לוקחים את זה קשה כשאמן ידוע נפטר – זה הורס להם זיכרון או ביטחון מסוים. הם אומרים לעצמם, 'הוא – לא אמור לקרות לו כלום, הוא עוצמתי'.
"לפני כמה שנים עברתי עם אשתי תאונת דרכים בחיפה. היא נהגה, ונכנס בנו רכב בצומת בצורה מטורפת מאחורה. הייתי בשוק, אשתי לא זזה בכלל והתחילה לבכות, ובאים מלא אנשים, ואני מנסה לפתוח את הדלת שלה, ואני צועק, והיא בשוק. והמכה בכלל בצד שלי.
"אני אומר לעצמי שאני כנראה כבר מת, אבל אני עוד אתפקד קצת ואז אמות, כי לא יכול להיות שאחרי המכה הזו אני עוד חי.
"הנהג ניגש אלי ומספר לי שאין לו רישיון, ומבקש שאני אתקשר למשטרה. ואז מגיע אמבולנס של מד"א, ומטפלים באשתי. ואני מספר להם מה היה, וששנינו היינו באוטו, אבל מטפלים רק בה. לוקחים לה לחץ דם, ולי לא מודדים כלום.
"לוקחים אותנו לבית חולים. שם שמים אותה על כיסא גלגלים ואומרים לי: קח אותה למיון. אני מסביר להם שגם אני הייתי ברכב ויש לי קצת סחרחורת, אז מצחקקים לי ואומרים 'כן כן, קח אותה'.
"במיון מגיע רופא, אומר לי: 'מה שלומך, קטורזה, אפשר תמונה לאישה?'. אני מצטלם איתו, ובינתיים כל המשפחה של אשתי מחיפה מגיעה, והיא במיטה, והרופא אומר שצריך לעשות לה צילום. אני אומר לו שגם אני הייתי ברכב, ואומרים לי 'כן כן', וכלום.
"זה יום שלא אשכח לעולם, כי בסוף היום אשתי הזכירה לי שהבטחתי לה לחגוג את יום ההולדת שלה, שחל באותו יום, בחדר בריחה. בקיצור, בסוף היום הזה, שהתחיל בתאונה ועבר דרך בית חולים שאף אחד לא התייחס אלי, מצאתי את עצמי כשיש לי עוד קצת סחרחורת, זוחל על הרצפה בחדר בריחה.
"כוכבת הילדים מיקי, ידידת המשפחה, באה גם ליומולדת, היא היתה אז בהיריון. כשסיפרתי מה קרה לנו באותו יום, היא פשוט ילדה מרוב צחוק. היא נסעה ישר לבית חולים. מקווה שלפחות אליה התייחסו שם".
איך היו השנה ההכנות לפסח?
"התקשרתי לאמא של אשתי והזמנתי אותה לליל הסדר. שלא תגיד שאני לא מזמין אותה. אז היא אמרה לי: 'די כבר, אתה עם השטויות שלך'. אמרתי לה: 'לא, חשוב לי להזמין אותך'. אני השנה הזמנתי. באים, לא באים – זה לא בעיה שלי.
"לפני כמה שנים הזמנתי את כל המשפחה שלי ושל אשתי לליל הסדר, ואמרתי לעצמי, איך אני יכול להכין אוכל ל־30 איש? זה כמות עצומה. אני יכול להכין חלק מהאוכל, אבל חייב תמיכה של איזה קייטרינג.
"באותה תקופה הייתי קונה בסופר באשדוד, ומדי פעם מביא גם אוכל מוכן מהמעדנייה. סלטים וכאלה. שבוע לפני ליל הסדר עברתי שם, ומישהו זרק לי שהוא השף. שאלתי אותו אם הם עושים אוכל בהזמנה לליל הסדר, והוא אמר שבשמחה יכינו לי.
"אמרתי לאשתי שמצאתי פתרון. היא אמרה: 'השתגעת? תזמין אוכל מסופר?' אמרתי, 'למה לא?' ושכנעתי אותה. צלצלתי לסופר והזמנתי, והם הכינו לי את הכל בחמגשיות אלומיניום. פרגיות, סלטים, קינוחים.
"כשהגיעו הקופסאות, כתבתי בטוש על כולן "מלון הילטון". במהלך הערב השארתי את החמגשיות ככה בצד, וכולם ראו שכתוב הילטון. כל הערב ניגשו אלי בני המשפחה ואמרו לי: 'ישראל, כל הכבוד על ההשקעה. זה כל כך טעים'. אמרתי להם, 'ברור, מה זה, אתם משפחה, לא?' וכולם, 'וואו, איזה טעים, ומנות אחרונות, איזה יופי'. אמרתי, 'ברור, מה. הילטון מתמחים במנות אחרונות פרווה'".
השנה מדברים על זה שליל הסדר יהיה בזום.
"כשעושים בזום, איך זה נחשב לתורות של הסדר? מי בעצם עושה את הסדר? כי בשנה הבאה יהיה על זה ריב".
 
√ √ √
אנחנו עם של נוגעים ומחבקים. איך אתה מסתדר עם המצב החדש, שבו צריך לשמור מרחק של שני מטר?
"תראה, נתנו לנו להרגיש שאנחנו חיים באירופה עם הריחוק הזה. ככה הם חיים כל השנה. ואני לא הייתי רוצה לחיות ככה, אני אוהב את החום הישראלי.
"בפאריז אתה נכנס לקונדיטוריה, והם שם בטירוף של הקופה וההזמנות, ואתה זורק איזה בדיחה כשמחממים לך את הקרואסון – הם בכלל לא שומעים אותך. אין סמול טוק. הם עסוקים. פעם הייתי בפאריז עם חבר צרפתי, ליצן כזה שחי בצרפת אבל לא אוהב צרפתים. קניתי בסופר שני תפוחים, ובזמן ההמתנה בקופה נתתי ביס בתפוח. באותו רגע הקופאית קראה למנהל של הסופר, להסביר לי שזה לא בסדר. עשו לי סיפור שלם. החבר שלי נאלץ להמציא שיש לי נפילת סוכר ואני עומד להתעלף, אחרת לא היו עוזבים אותי.
"תמיד אומרים על חו"ל, 'אל תיסע, יש שם המון ישראלים'. אז אני אומר לאשתי: טוב, אז בואי ניסע לסוף שבוע בדמשק, שם בטוח אין ישראלים. לי החום והקירבה לא מפריעים, זה לא מרתיע אותי. אני אוהב את זה. לי אישית כיף לפגוש ישראלים בחו"ל".
איך אמא שלך מתמודדת עם התקופה הקשה, בלי לראות את הנכדים?
"היא בת 92, וגרה לבד. אני מאוד רגיש לנושא הגיל השלישי, שהוא בעצם הגיל הראשון, כי מהם בעצם הכל התחיל. צריך לזכור לטפל בהם גם אחרי המשבר הזה, להביא להם אוכל ולדאוג לשלומם. זה דור אחר, שעבר דברים הרבה יותר קשים מהקורונה. אני חושש שאחרי שהכל ייגמר, הסבתות לא ירצו כבר לשמור על הנכדים. הן יגידו: 'הסתדרתם יופי בלעדינו בתקופה הקשה, תמשיכו עם העבודה הטובה'".
יש לך זמן עכשיו לכתוב קטעים חדשים?
"אני אף פעם לא ממש כתבתי את החומר שאני מופיע איתו. אני לא כותב, אני מספר קטע, ואם זה היה טוב, אני מספר אותו שוב. אף פעם לא כתבתי משפט על דף. אין לי סבלנות, אני לא יכול. אני מתייאש מהר. גם ב'מועדון לילה' אני מספר לכותבים דברים, והם כותבים. אני לא יכול לשבת. כולנו פה עם הפרעת קשב בבית. יש לי ילד שלא יכול לשבת דקה במקום אחד".
ואתה יכול לסייע לילדים בשיעורי בית?
"הסידור אצלנו הוא שאשתי לוקחת אחריות עד כיתה ב׳, ומשם אני. אני יכול לעזור עד כיתה ח' או ט'. אחר כך כבר קשה לי בדברים שגם אני התקשיתי בהם. יש דברים ששכחתי, אז הגדולים עוזרים. יש לנו למשל את עידן, שהוא תותח במתמטיקה, אז גם הוא עוזר בדברים הקשים.
"פתאום אני מבין שזה קשה להיות מורה. אני מתעצבן שהילדה לא מבינה דברים. אני שואל אותה כמה זה 3 כפול 10, והיא יודעת, אבל 3 כפול 9 היא לא יודעת. אני מתקשר למורה ומספר לה שהילדה לא יודעת דברים, והיא אומרת לי: 'ישראל, הילדה ממש לא אמורה לדעת דברים כאלה בכיתה ב'. זה לא לגיל שלה'. מאיפה אני יודע את זה? אני לא למדתי להיות מורה.
"אני לא מבין למה צריך ללמוד היסטוריה. אם אני רוצה לדעת מה קרה במלחמת העולם, אני כותב 'מלחמת העולם' בגוגל וקורא. למה לזכור את זה? למה להעמיס על המוח דברים? עדיף ללמד את האדם להתמודד עם סיטואציה ואיך לטפל בבעיה לפי ההיסטוריה. 
"היה לי בבית ספר מורה להיסטוריה, קאופמן. הבן שלו ביקש שאעשה לו סרטון ליומולדת 70. אמרתי, 'יש לי הופעה לא רחוק מחיפה, ואחר כך אני אבוא בעצמי ליומולדת'. כי את האיש הזה אני לא אשכח בחיים. הוא היה אוהד מכבי חיפה והיה נכנס לכיתה ומדבר על כדורגל. לא למדנו כלום, אבל היינו חולים עליו.
"חודש לפני מבחנים הוא היה אומר לנו: 'עד עכשיו דיברנו, אבל אתם הבטחתם, אז מעכשיו לומדים'. והוא היה מכתיב לנו את כל החומר. כלום לא עשינו, רק כתבנו מה שהוא אמר, ומי שזכר, זכר. והנה, לכולנו יש בגרות. מבחן בהיסטוריה זה רק מבחן בזיכרון. אין בזה כלום. אתה לא משנה את ההיסטוריה, אתה לא מחפש אירוע, אתה לא יוצר מלחמה. אתה רק זוכר.
"זה כמו המגפה הזאת, שבעתיד עוד ילמדו אותה כאירוע היסטורי. מישהי אמרה לי שהיא מעדיפה ללמוד על הקורונה ולא להיות בתוכה". √
יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל נשוי ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ מרים גבה״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים מ״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות: עינב 0546671167 פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il
  1. לאה רינד
    הרגשתי כמו במופע סטנדאפ אחד הראיונות המצחיקים ביותר שקראתי תודה לך יאיר ניצני על הכתבה מגיע לקטורזה להדליק משואה ביום העצמאות על תרומתו הענקית להעלאת המורל בישראל

כתבו תגובה

*

captcha *