הטור הראשון שכתבתי בעיתון זה פורסם בספטמבר 2011, לפני אחת עשרה שנים ואלפי ווריאנטים, ובאופן לא מפתיע הוא עסק בנושא כתיבת הטור הראשון והעובדה שלמרות שעשיתי כבר המון דברים בחיי, לא יצא לי אף פעם לכתוב באופן ממש רציף טור אישי.
שנים התחמקתי מהעניין הזה של טור שבועי כי חוץ מחיבה כללית להתחמקויות, ידעתי שיש דבר כזה שנקרא דד ליין שעלול לפגוע בדבר אחר כזה שנקרא שנ״צ, וכשהוא מגיע אתה צריך למסור טור גם אם אין לך שום דבר לכתוב עליו באותו שבוע ושהמוח שלך יותר ריק ממסעדת פירות ים בבני ברק. אבל פותתי להכנס להרפתקה המפוקפקת הזו ומאז כמו שחקני כדורגל, אני חי משבת לשבת כשבמהלך כל השבוע כולל שבתות וחגים, לילות וימים, המוח שלי דואג לשגר לי מידי כמה שעות שדר מנג׳ס עם השאלה -״אז על מה תכתוב השבוע?״.
את הטור הראשון השוויתי לדברים אחרים שעושים בפעם הראשונה כמו הנשיקה הראשונה או במקרה שלי הסטירה הראשונה; או לפעם הראשונה שבה קיבלתי מכות מערס; ולהופעה הראשונה עם להקת רוק, שבה הקאתי את הנשמה ביחד עם חבריי ללהקה, ותהיתי איך מתרגשים לפני טור ראשון? על מי מקיאים?
מאז כתבתי יותר מ500 טורים, כולל כמה שכתבתי יותר מפעם אחת, ואני עדיין חי ומקליד. מה שמפתיע בטור הראשון שלי הוא העובדה שחזיתי במדוייק את ההתנהגות שתלווה אותי במהלך כל השנים קדימה, והיא הרצון העז לברוח מהנייר אל כל דבר אחר שיש בסביבה – להתנדב להסיע את הילדות לחוגים, לאכול תפוח, להתעקש לקפוץ לסופר, לרצות אגס, להתנדב להחליף נורות, להוריד זבל גם כשאין כלום בשקית ואם היו מציעים לי להחליף את הכתיבה בשכיבה על מיטת מסמרים כשלוחם סומו דורך עליי – כנראה שהייתי מסכים גם לזה בשמחה. אין כמו טור שבועי כדי לאמץ התנהלות דחיינית שמאפיינת בטלנים, אנשים עם הפרעות קשב או ילדים בני 5. בטור הראשון סיפרתי על כך שהתקשרתי ליאיר לפיד, שאז היה בעל טור מצליח, לקבל איזה טיפ קטן והוא ענה לי בשקט שקצת קשה לו לעזור לי באמצע הגשת מהדורת יום שישי ומאז הוא לא החזיר טלפון. ואף כתבתי כבר אז שכשהוא ירוץ לפוליטיקה, שיחפש אותי.. מאז, הוא התקדם להיות שר החוץ , הוא ממנה שגרירים ,חותם על הסכמי שלום ואני ממשיך לריב עם עצמי כל שבוע מול המקלדת.
אין כמעט שבוע שבו אני לא חושב על השיר הנפלא שכתב הפיזמונאי יעקב רוטבליט שהיה במשך שלוש שנים בעל טור שבועי בהארץ שכלל בין היתר גם פיזמונים. רוטבליט התלונן על כך שקשה לו לספק את הסחורה כל שבוע, העם מחכה לבשורה והוא צריך לעמוד בדד ליין. הוא עייף, מנומנם, מביט בנייר ולא יוצא לו. הוא לא יודע על מה לכתוב, נזכר בחובות, כוסס ציפורניים, אוכל תפוח, שותה קפה ועוד קפה. למרות שאני לא הגעתי לקרסוליו של רוטבליט וגם לא משלמים לי לפי שורות, אני בעיקר מזדהה עם המשפט: ״תמיד הם קוראים לו נושא הבשורה – אבל משלמים לו לפי השורה".
