זה היה החג שהיה
באופן מפתיע ובניגוד לסברה הרווחת, חול המועד יכול להיות גם זמן למנוחה. אם סיימת לסחוב רהיטים אחרי ליל הסדר, גמרת לשעשע את כל קרובי המשפחה ולקחת את הילדים לטיולים ברחבי הארץ, אז אולי – יש מצב, זאת בהחלט אפשרות, ככל הנראה, ייתכן – שנותר לך זמן לקרוא עיתונים ולהרהר.
ואמנם, באחד העיתונים צדה את עיני רשימה של כל מיני אנשים, מנהלים בכירים במשק, אנשים מצליחים לפי כל קנה מידה, שכירים שמביאים הביתה בין עשרה לעשרים מיליון שקל בשנה. איזה יופי.
מייד חילקתי את המיליונים ל-12 חודשים והבנתי שהיהודים הטובים האלה הולכים הביתה כל חודש עם מיליון או שניים בארנק. אותי לימדו שמי שמצליח כנראה שמגיע לו, ולכן שקעתי בכורסה בשלווה ומלא פירגון, ובכלל לא קינאתי. בשתי הדקות הראשונות, זאת אומרת.
בדקה השלישית התחלתי להתגרד בעצבנות. התברר שחלק לא מבוטל מהאנשים הללו מנהלים חברות ציבוריות שנסחרות בבורסה ומפסידות את הכסף של הציבור שהשקיע בהן. מכיוון שהחברות מפסידות, חלק מהמנהלים האלה בוודאי פיטרו אנשים, כי חייבים להתייעל קצת לקראת החגים, או שהם משלמים לעובדיהם שכר מינימום. כל זה לא מפריע להם למשוך מהקופה המידלדלת את שכר המינימום שלהם, ואז לאוץ-לרוץ להפקיד בבנק את המשכורת של מרץ. "רבקה, תפקידי לי בבקשה את הצ'ק של המיליון. אגב, כמה יש לי בעו"ש? 20 מיליון? יופי. תגידי, יש איזה מתנה לחג? מנגל מתקפל? טוב, תביאי. חג שמח גם לך".
מיליון שקלים בחודש זה הרבה כסף. מעניין אם הם היו עושים עבודה פחות טובה ב-300 אלף.
לפני הכתבה בעיתון עוד הייתי מרוצה מעצמי, עכשיו אני ממש מרגיש כישלון כלכלי. הכותרות הפגיזו אותי מכל עבר. רשימת המרוויחים הגדולים! האקזיטים הגדולים! הסטארט-אפים המבטיחים! קותי מהאח הגדול זכה במיליון! קיציס קנה פנטהאוז בתל אביב ב-12 מיליון! זוכת דה וויס זכתה בחוזה הקלטות בשווי מאות אלפים! חברת משחקים טלפונית נמכרה במאתיים מליון דולר! ואני? מה נסגר איתי?
אני בעיקר חזק בהוצאות. מהמוסך התקשרו שאקפוץ לסגור חשבון של אלפיים על טיפול עשרת אלפים. אני צריך לעבור בסופר, לשלם ארנונה גבוהה וחשמל יקר, להחליט אם כדאי לנסוע לצפון עם הילדים בהתחשב במחיר הדלק, ולפני השינה לבדוק שוב את תוכנית הפנסיה שלי. במפגשים החברתיים לאורך החג שמתי לב שכולם מסביב מדברים רק על כסף. אתה שואל בנאדם מה נשמע, הוא אומר לך קניתי דירה במגדלי רבינוביץ'. אתה שואל את הדודה מה קורה בבית, היא אומרת קנינו ניסן ג'וק. אתה מתעניין מה שלום משפחת יעקובי, אומרים לך בחופשה ברודוס. "ואתה, ניצני, מה קורה איתך?" אני? אני בסדר. מקום ראשון ברשימת העובדים כמו חמור. חלש בהכנסות, חזק בהוצאות. תודה.
בלילה לא נרדמתי. מהמצות והדאגות נהייתה לי סמטוכה בבטן. הקולות הידהדו בראשי: חייבים מטבח חדש, חייבים לסייד בחוץ, חייבים לקנות מתנות לחג, אין לי מה ללבוש, חייבים לתת מתנה רצינית לחתונה של אביגיל, חייבים להירשם להתעמלות. התעוררתי מזיע וצעקתי: שלח את עמי!
בבוקר, על כוס קפה ומצה עם שוקולד, חשבתי שאולי אני צריך לשנות את ההדגשים. אולי אני צריך להיות אמיץ ולחשוב כמו מנהל גאה של חברה ציבורית, ולא כמו ראש משפחה שחרד למחר. אולי גם אני צריך למשוך מהקופה כסף בכמויות, בלי שום קשר לביצועים שלי ולמצב העו"ש, לתת לאשתי, לבנות על שכר מינימום ולקוות שאף אחד לא יבדוק.
הרגשתי ממש טוב עם עצמי. ואז הגעתי לעמוד 40 ולרשימת המשפיעים הגדולים בתקשורת.
אכלת מצה? צא לריצה
ארוחות החג הרבות הוציאו לרחוב להליכות ספורטיביות את כל מיוסרי המצפון למיניהם. גם אותי, כמובן. כל אלה שהגזימו עם ארוחת הסדר, החרוסת והמנות האחרונות ולא דילגו על אף מצה בריי או הזמנה למנגל יצאו השבוע לרחובות, אבל ייעלמו עם צאת החג ויש להניח שלא יראו את המדרכה שוב, לפחות לא עד ראש השנה. אני אוהב להביט על מגוון הטיפוסים הקבועים שמאכלסים את הרחובות בהליכה או בריצה ולתת בהם סימנים.
הפנאטים. יש לי בשכונה כמה כאלה. מקצוענים אמיתיים שלא נותנים לשום דבר לעצור אותם. גשם שוטף או חמסין בלתי נסבל לא ישנו להם. לא משקיעים יתר על המידה בביגוד וציוד, רצים נטורל, אמיצים, חזקים ורזים, שלא יחסירו יום לעולם, גם אם ביום הזה ייפלו פה טילים מאיראן. זה רק ידרבן אותם לרוץ יותר מהר.
המצוידים. לבושים במיטב בגדי הספורט מהחומרים המתנדפים ונעולים בנעליים מרחפות תוצרת נאס"א. מצוידים בתוכנות אייפון מיוחדות לריצה, המדווחות לכל החברים בפייסבוק מאין יצאו ולאן הגיעו, כמה קלוריות שרפו בדרך וכמה הדופק, כולל פלייליסט מיוחד עם שירים אנרגטיים בסגנון Lets Get Physical של אוליביה ניוטון גון.
השמנמנים. איתם אני חש הזדהות גדולה. קצת משלומפרים, קצת כבדים ואיטיים, אבל אופטימיים. אלה שיוצאים לרחוב כדי לכפר על פשעיהם הקולינריים ומקווים לטוב. כמוני, הם עדיין לא הבינו שלא מספיק לצעוד, כדאי גם לסגור את הפה מדי פעם כשעומדים מול המקרר.
המאומנים. בעלי יכולת כלכלית, שמצרפים לריצה שלהם מאמן מיוחד. בדרך כלל רואים את המאמן רץ ואותם מדברים בטלפון. זו הסיבה שהמאמן נראה טוב ושהם יכולים להרשות לעצמם מאמן, כי הם ממשיכים להתפרנס בזמן האימון.
הפצצה. יש כזו בכל שכונה. היא נראית מעולה, במיוחד בטייץ, וכל מטרתה להוציא את העיניים לנשים אחרות – אותן נשים שמסננות לעברה קללה כשהיא עוברת.
האצן עם הכלב. חש נקיפות מצפון להשאיר את הכלב לבד ושולף את החיה האומללה מהמזגן בבית לטובת חצי מרתון בתנאי שרב. ימשיך בתעלוליו עד שהכלב ינפח את נשמתו או עד שיגיע טלפון מ"תנו לחיות לחיות".
זוגות הזהב. קשישים חביבים, שכמו הוריי כבר עברו מזמן את השמונים. צועדים יד ביד בקצב בלתי אירובי בעליל, מסתכלים על הפרחים גדלים, נעים ללא ביגוד אופנתי ו/או אביזרים אלקטרוניים. אותם אני הכי אוהב.
