חולם באיטלקית -טליק לזר
נפלאות דרכי הרשת, ואתה אף פעם לא יודע מאין תצוץ לך הפתעה חדשה. אבא שלי, כפי שכבר סיפרתי כאן פעם, עלה ארצה מאיטליה, ושם משפחתו לפני שעוברת לניצני היה Genazzani. שם מוצלח יותר לטעמי מניצני הפרחוני, ולא מן הנמנע שיום אחד אחזיר אותו לשימוש מסחרי.
אבל סיפורנו מתחיל לפני שנתיים, כשאיטלקי לא מוכר בשם ג׳נצני יצר קשר עם המשפחה בפייסבוק. בירור קצר בעץ המשפחתי העלה שאכן יש לנו איזה סבא רבא משותף, ואבא שלי אפילו הצליח להבין את הקשר המדויק. האירוע טילטל את המשפחה קלות. אחרי עשרות שנים עם עץ משפחתי סדור, מוכר ומלבלב, התווסף לפתע עוד ענף. ומי לא שמח לגלות קרוב שאפשר לנחות עליו בשבת לג'חנון עם ביצה – או, במקרה הזה, לפוקצ'ה עם ביצת שליו.
בביקוריו בארץ סיפר הג׳נצני החדש על קורות המשפחה שנותרה מאחור במלחמת העולם השנייה, על השושלת המפוארת, הדרמות האישיות והנכסים המשפחתיים, כולל אזכור של ארמון בשם פלאצו ג׳נצני.
√ √ √
עכשיו זה ממש התחיל להיות מעניין. בביקורנו האחרון בארץ המגף הצלחתי לשכנע את בני משפחתי לנסוע לכפר קטן באזור רומא ששמו ג׳נצאנו, משם כנראה הגיע שמה של המשפחה בתקופה שבה יהודים נקראו על שם המקום שממנו באו. כדי לגרור את הבנות לנסיעה של שעה מרומא הבטחתי שבסמוך נמצא מרכז קניות ענק, ובליבי אמרתי שמותר לשקר עבור מטרה נעלה כמו השתלטות מחודשת על אוצרות הנדל"ן המשפחתיים.
לפני היציאה מהארץ הצלחתי להשיג מאבי, בתירוצים שונים, את תעודת הלידה שלו, כדי שאוכל להוכיח למי שצריך את החזקה שלי על הקרקע. לא גיליתי לו מה המטרה האמיתית של הנסיעה, כדי שלא יפתח ציפיות מוגזמות. המשפחה שלנו כבר חוותה אכזבה נדל"נית בצידה הפולני, כשחיפשנו את הבית שבו התגוררה משפחתה של אמי עד השואה, רק כדי להיתקל בפולני חסון שטרק בפנינו את הדלת בפרצוף של "אני כבר תרמתי במשרד". כך נגוז החלום שלי לחדש את המאפייה המשפחתית ולהפוך לקונדיטור של שטוחים.
האמנתי שבאיטליה זה ייגמר אחרת, הרי בין בני העיירה ג׳נצאנו שעלו לגדולה היה גם אפיפיור ידוע בשם מרטין החמישי, שהיה דווקא בסדר עם היהודים, ועוד כמה קרדינלים. כך שהיה מקום לקוות ליחס אדיב יותר. דמיינתי את הפלאצו שלנו טובל בדשא ירקרק ומטופח, מוקף יערות עצומים שבעתיד ישמשו אותנו למסעות ציד מפוארים, שבמהלכם נוכל לנוח על גדות אגם שבו יעגנו סירות לבנות מפרש.
מי האגם יזרמו גם במזרקות העתיקות, שימלאו את הפלאצו שלנו ממש כמו בטיבולי, והסוסים הגזעיים שיטופחו באורוות המשפחתיות יוכלו לשתות מהן. בעזרת האל ואיזה מאכער גם נקים מאחורי מגורי העובדים שניים־שלושה צימרים יפים, שישווקו דרך אתר האינטרנט "הצימרים של ג׳נצני".
ולמה שהתיירים לא יזרמו לאחוזת ג'נצני? הרי היתה לנו שנה נהדרת בכרמים, השקנו ליין מצליח של רטבים לפסטה, ריבות ולימונצ'לו, והשף חיים כהן כבר בדרך אלינו, לצלם בחצר את עטיפת ספרו החדש "קרפצ'ו וגספצ'ו אצל ג׳נצני בפלאצו".
גבינת הפרמזן המיוחדת שאנחנו מגבנים בחצר, פרמזנצני, כבר הפכה לשם דבר באזור, ובזכותה מחכות בחניה מכוניות פרארי, למבורגיני ומזראטי נוצצות. בזמן שצוות המשרתים מבריק אותן, אני יכול להתרכז בלגימת יין מהיקב המשפחתי בטרטוריה שפתחנו, לצד שכנינו מהאחוזות הסמוכות, הזמרים והחברים צוקרו וארוס רמזוטי.
√ √ √
בשולחן סמוך, אשתי עסוקה בעיצוב דגמים חדשים לליין האופנה שלה, שבו היא משתפת פעולה עם ידידתה מוצ'יה פראדה (אנחנו קוראים לה פרידה), שבאה לבקר עם הכלבה שלה, מיו מיו. "אני קופץ לארוס להביא תאנים", אני צועק לאישה, ונענה במכה בכתף שמעירה אותי מהפנטזיה. אנחנו נמצאים בתחנת דלק מלוכלכת בדרום איטליה, באוטו שהוא ממש לא מזראטי.
"מה אתה נרדם עכשיו?" שאלה האישה, "צריך להמשיך לנסוע לכפר שלך".
כשהגענו לג׳נצנו מיהרנו להצטלם עם השלט שנושא את שם המקום, למרות שהוא, כמו רוב העיירה, טבל בהררי אשפה. גם העיר העתיקה, החלק שבערים איטלקיות עשירות מלא בחנויות נוצצות ובתיירים, היה מוזנח ונטוש, חוץ מכמה תושבים קשישים שהביטו בנו במבט משתומם, לא מבינים מה איבדנו שם.
אבל על ארמון משפחתי במרחק שעה מרומא לא מוותרים כל כך מהר. הרמתי טלפון לקרוב המשפחה החדש ואמרתי לו שאני עם המשפחה בג׳נצנו, קפצנו לפה מרומא, ורציתי לדעת איך מגיעים לפלאצו שלנו. אחרי שתיקה של כמה שניות ומלמולים באיטלקית, הסביר לי האיש בסבלנות שהארמון המדובר נמצא בכלל בפירנצה, מרחק מאות קילומטרים משם, צמוד ל־Ponte Vecchio, הגשר הנודע על נהר הארנו.
״מקום טוב מבחינה נדל"נית!" מילמלתי לעצמי, ובדמיוני כבר פתחתי שם חנות מזכרות יפה בקומה הראשונה. אבל הפעם החזרה למציאות היתה מהירה.
״במלחמת העולם הגרמנים הרסו את כל הבניינים באזור", הוא אמר, "כך שהארמון המדובר כבר מזמן לא קיים. חוץ מהשם, לא נשאר שם שום דבר שקשור למשפחה שלנו".
״זה ממש לא חשוב לי״, קטעתי אותו באופן נחרץ ושקרי לחלוטין, מקווה בליבי שאם זה לא ארמון אז זה מוזיאון, ספרייה או מרכז תרבותי חשוב, משהו שאם לא יניב מזומנים, יספק לפחות קצת גאווה משפחתית. ״אז למה משמש היום הפלאצו גנצני?"
"משתנה ציבורית!״ ענה האיש וצחק במלא גרון. ״והכניסה חופשית!" √
סרט על העיירה ג׳נצנו:
השכן שלי ארוס רמזוטי ממנו אנחנו לוקחים סוכר כשנגמר לנו.
