חופים הם לפעמים געגועים למכער טליק לזר
השנה הקפדנו, זוגתי ואני, לפקוד את הים מדי שבת לצעידת בוקר וקפה. המים הכחולים, האוויר הצח ורעש הגלים מכניסים אנרגיה חיובית ועושים לך ריסטארט לקראת השבוע הבא. עם סיומה הקרב של עונת הרחצה, הגיע הזמן לסיכומים והמלצות לשנה הבאה.
בביקורינו התכופים בחוף למדתי שהים הוא אוטונומיה נפרדת עם חוקים משלה. החשיפה לשמש גורמת לאנשים להשתחרר, ובדומה לבגדי הים המינימליים, המשתפים את הסביבה בצדדים החבויים והנסתרים של גופנו, הישראלים בים חושפים בלי להתבייש גם את עולמם הפנימי והפרטי.
אחרת איך אפשר להסביר את האדם המכובד והאלמוני, שישב לצידי בים ופירט באוזני חבריו ובאוזני חצי חוף את החוויות מבדיקת הקולונוסקופיה שהוא עבר. האיש לא החסיר שום פרט, כולל אורך הצינור, קוטר המצלמה, התחושות בכניסה ומסקנות ביציאה.
בסיום הסיפור גם אני, ועשרות משתזפים מסביב, הרגשנו שעברנו אירוע חודרני. חשבתי להציע לבחור לספר את הסיפור המרתק במיקרופון של המציל, כדי שגם החצי השני של החוף יוכל ליהנות ממנו. אבל התאפקתי.
אנחנו אמנם אומת הסטארט אפ, אבל נראה ששום דבר מזה לא הגיע לחופים. למרות השמש, החופים כאילו קפאו בזמן, בתקופה שבה אורי זוהר עוד לא עבר מ"מציצים" ל"מציצית".
קחו למשל את המצילים. עם כל החיבה שלי לטיפוסים הצבעוניים האלה, קשה להגיד ששיזוף יתר, תלתלים בגוון בלונד/מכת שמש, בגדי עבודה שכוללים טנגה, כובע קש ומשרוקית ומגורים בסוכה לצד כמה תיירות ופינג'אן זה משהו שמשדר סמכות ושיקול דעת. המחשבה שאני אמור להפקיד את האחריות חיי ואת חיי ילדיי דווקא בידי הלוחות הסולריים האנושיים האלה, היא קצת סיקסטיז. במדינה שמפעילה מל"טים שמתעדים 24/7 את ההתפתחויות בעציץ הנענע של נסראללה עם מצלמה בגודל של זבוב, לא הגיוני שמערך ההצלה בחופים עדיין מסתמך על משקפת וחסקה.
צריך להגיד את האמת: בעולם של am־pm ושירותים מסביב לשעון, העובדה שהמציל הולך הביתה בחמש ובונה על זה שאנשים ידחו את התכניות שלהם לטבוע למחר, היא קצת חשיבה בסגנון סיבה למסיבה בערוץ 1.
גם הספורט הלאומי של החוף, המטקות, לא ממש השתדרג בעשורים האחרונים. האמת שאין דבר יותר ישראלי מהמטקות. כמו התהליך המדיני, גם כאן מדובר במשחק חסר תכלית: לא משנה אם תכה חזק או חלש, בימין או בשמאל, אף אחד לא ינצח.
כמו בתהליך המדיני, יש כאן הרבה רעש ואין שום התחשבות בסביבה. למשחק הזה אין חוקים, אין סוף, והוא יכול להימשך לנצח. וכמו בתהליך המדיני, גם במטקות אנשים ממדינות אחרות מסתכלים עלינו ולא מבינים מה בדיוק קורה כאן ולאן כל זה מוביל.
צריך להיות הוגן ולציין כמה חידושים קוסמטיים, שבכל זאת הגיעו לחופים בשנים האחרונות. בראשם, הפיתוח המכונה "צרפתים". הם אוהבים את הים אפילו יותר מאשר את אנריקו מסיאס וממלאים את החופים, בתי הקפה והמסעדות על החוף. מצד אחד הם מגבירים את הניחוח האירופי בחופי ישראל, מצד שני הם מקפיצים לנו את המחירים בבנייני ישראל.
חידוש נוסף הוא בתחום האוהלים בחוף. אחרי אלפיים שנה אפשר להפסיק לתקוע יתדות ולדפוק לעצמנו את הזרת. האוהלים החדשים מוחזקים על ידי שקיות צבעוניות, שאותן ממלאים בחול שבמילא נמצא שם, ובא לאגודל גואל. הברקה מעניינת, אם כי מייתרת את הגבר, שעד עכשיו היה מופקד על המלאכה הסקסית של לתקוע את היתדות ואז לעוף על עצמו חצי יום.
לאחרונה פשתה תופעה חדשה של סלפי ציפורני רגליים. אין לי הסבר לזה, אבל כל מי שאינסטגרם בראשו יודע שיש טרנד כזה, לרוב אצל נשים: הן מצלמות את רגליהן בכיוון הים, עד שקשה להבדיל האם מדובר ברגליים שזופות או בנקניקיות מהמזנון.
ויש גם את הפוף המתנפח. לא ברור בדיוק איך, אבל הדבר הזה מתמלא באוויר בלי שימוש במשאבה או בפה. במקום זה מניפים אותו מול הרוח ומקווים לטוב. חבל שזה לא עובד ככה גם בצמיגים מפונצ׳רים. בכל מקרה זה נראה נוח, בעיקר למישהו כמוני, שהרגע סיים לנפח מזרון ים בפה במשך שעתיים.
אבל עם כל הכבוד לאלה, הים זקוק לעוד כמה חידושים, שיחברו אותו לעידן האפליקציות והאינסטוש. להלן הצעותיי המלומדות, מוגשות עם פלח אבטיח ואסקימו לימונוש.
המצילסטגראם במקום שכל החוף יצטרך לשמוע במערכת הכריזה הודעות על ילדים שאבדו, רכב שחוסם וקשישה שטובעת – אפליקציית תקשורת עם המציל תאפשר לו לשלוח את המסרים היישר לנייד של המתרחצים. מה יהיה כשהם בתוך המים? אני עוד עובד על זה. אולי שלטי לד גדולים עם הכיתוב – ״גברת עם הבגד ים והילד לזוז שמאלה״. נכון שזה יקשה מעט על התקשורת עם האנשים שממש שוחים, אבל איך אומרים – כשחוטבים עצים, טובעים שבבים.
טוסטפייס שירות עד המים. ליבי ליבי על המלצרים שצריכים לרוץ יום שלם על החול בשמש הקופחת עם מגשים ולקחת הזמנות מהיושבים. הטוסטפייס יאפשר לבצע את ההזמנה מהנייד, והאבטיח יגיע אליכם עם רחפן. אני מכיר את הספקנים ביניכם שקופצים לי עכשיו עם בעיית הקפה. אל דאגה, הקפה יגיע עם מכסה.
את מוכרי הארטיקים, שעדיין מסתובבים עם קלקר מתקופת הקרח ואיש לא יודע מתי הם יגיעו (והאם הקרטיב לא יגיע במצב צבירה של טרופית), אני מציע לצייד בסקייטבורד מרחף מעל לחול, כמו בסרט ״בחזרה לעתיד״. הסרט כבר בן שלושים, אז לא הגיע הזמן שיהיה כזה? לשירות החדש יקראו "גט ארטיק", והוא יאפשר לך להזמין את השלגון המבוקש וגם לקבל מידע על התחביבים של המוכר בנייד.
ציחצוחול מכשיר גלילי בצורת מברשת, שיגיח מתחת לדלתות המכונית כמו מכונה לצחצוח נעליים וינקה את החול מהרגליים לפני הכניסה למכונית.
חוף־מאכער מאחר שאנחנו מבלים בים כמעט ארבעה חודשים בשנה, הגיע הזמן שנתייחס לעניין ברצינות הראויה. אם בהתנהלות מול בנקים, חברות ביטוח, רשויות מס ועיריות אנחנו נעזרים במאכערים, אין סיבה שלא נעשה את זה גם מול הבירוקרטיה המורכבת של החוף.
שיטת כל הקודם זוכה מיושנת, הגיע הזמן שיהיה מישהו שידאג עבורנו לכסא עם שמשיה במיקום אטרקטיבי, יוודא שלא משחקים לנו מטקות מעל הראש, יזרז עניינים בעסקאות מול הקיוסק ויאפשר חריגות בנייה כשהילד בונה ארמון בחול.
להתראות בעונת הרחצה הבאה. √
