חופש פסח – טליק לזר
איכשהו התגלגלו הדברים כך שהגברת הראשונה והבת מצווש השלישית נסעו השבוע לטיול של שבועיים בחו"ל. יש שיגידו מקריות, ויש שיגידו מזימה זדונית, שתוכננה בקפידה על ידי מישהי שרצתה לחסוך מעצמה את המשפחתולוגיה של פסח, הפקקים, הקניות והניקיונות.
בעודי תוהה מה בדיוק זה אומר לגביי, התברר שגם הבכורה שלנו מתכננת טיול של כמה ימים בארץ אחרת, והחיילת הודיעה לי ש״אל תבנה עלי, כנראה שלא ישחררו אותי לליל הסדר״. בקיצור, נשארתי בודד כמו כלב עזוב שננטש בצומת קסטינה.
כשסיימתי לרחם על עצמי שאהיה לבד בליל הסדר, הבחנתי בצדדים החיוביים של העניין. סוף סוף אבלה לבד כמו מלך, כמו שהייתי בן 20
בתור אדם בוגר ויציב, שאין לו שום בעיה עם הלבד שלו, התחלתי מייד לשאול את עצמי מה עשיתי לא בסדר שגרם להם לברוח ממני. אני מתרחץ על בסיס קבוע, מקפיד על דאודורנט, לרוב לא מנבל את הפה, שומר על מצב רוח טוב גם בליל הסדר, לא משתכר ולא מספר בדיחות על ביצים במלח והמים בים סוף.
אני אכן נודניק פה ושם, מתקן לפעמים שגיאות בעברית, מעיר על נימוסי שולחן, מקפיד על הצמדת מרפקים ומבקש מהבנות שיאכלו עם פה סגור. אבל הכל במידה, לא יותר מאחרים. אני, למשל, מעולם לא שאלתי אף אחת מבנותיי מתי היא מתכוונת להינשא ולעשות לי נחת עם נכד/ה. אז איך זה שכולן, כולל רעייתי הנצחית, דאגו להימלט ממני בליל הסדר???
כשסיימתי לרחם על עצמי, הבחנתי בצדדים החיוביים של העניין. סוף סוף אגשים את הפנטזיה של כל גבר, אֶפּטר מטרדות החג והמשפחה ואבלה לבד בבית. כמו מלך, כמו פעם, כשהייתי בן 20. ואם רבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה שהיו מסובים בבני ברק יפרגנו לי עד הסוף, יהיה לי השנה חג בן זומא: בלי קניית מתנות בחנויות כלי בית, הוצאות של מאות שקלים ודקות יקרות שמתבזבזות במחלקת הפומפיות. שלא לדבר על העמידה כמו טמבל עם השקיות בתור לקופה עם עוד מאתיים גברים־סבּלים, ששואלים את עצמם כמה מחבתות כבר צריכה משפחה אחת?
כמובן שעכשיו גם ייחסכו ממני הדיונים איפה עושים את הסדר, והאם השנה זה תור המשפחה שלי, המשפחה שלה או משפחת א"ח. איזה כיף יהיה בלי הסוּפר, הניקיונות, הכנת האוכל, עריכת השולחן, סחיבת הכיסאות מהשכנים והסעת הדודה מבית האבות.
כדי להתכונן לחג החירות הבא עלי לטובה (והפעם חירות אמיתית!), וגם כדי לנקר קצת את העיניים, הזמנתי הביתה כמה חבר'ה להתייעצות על בירה ופיצוחים. הבחנתי במבטי הקינאה בעיניהם. כמה מהם, שפשוט לא יכלו להתמודד עם החיים הטובים שלי, אפילו ניסו להפיל אותי בפח ולהזמין אותי להתארח אצלם בליל הסדר.
אחרי שהבינו שאני לא ילד שייפול במלכודת השקופה שלהם, התפתח דיון ער על האופציות שעומדות לפניי בחג. למשל, הקמת אוהל סיירים בחוף הים, שבו אוכל לשהות בכיף לילה או שניים; טיול למדבר יהודה עם פינג׳ן ותרמיל; או קטע מדליק של יומיים בשביל חוצה ישראל.
אחרי שהסברתי לכל הספי בן יוספים בחדר שהעניין הזה של לבד בטבע עם תנים, עקרבים, שק שינה ושירותי בול פגיעה קצת פחות מדבר אלי, הם עברו לרעיונות שמשלבים גם רום סרוויס. מלון באילת, צימר בגליל או יאכטה במרינה. הכל נשמע מפתה ומסעיר, ואמרתי שאחשוב על זה.
כשהם הלכו סוף סוף, ב־2 בלילה, הייתי גמור מעייפות מעול האירוח. הופתעתי לגלות שבניגוד לנשים, שנוהגות להציע עזרה לפני שהן הולכות, וכשאשתי עונה להם "אל תעזו לגעת״ זה כבר אחרי שערימת הצלחות בכיור – החבר'ה שלי אפילו לא חשבו להציע עזרה והסתלקו כשמאחוריהם בית מסריח מסיגריות, הררי כלים ובקבוקי בירה. כיוון שזרמתי עם אווירת החופש והרווקות, לא מיהרתי לנקות, ורק אחרי שלושה ימים העברתי את הכלים לכיור. אין לחץ.
√ √ √
גם בעניין ליל הסדר לא מיהרתי לשום מקום והשארתי את ההחלטה לרגע האחרון. לרעייתי, שהתקשרה מדי פעם לוודא שאני משקה את העציצים, באמתלה של התעניינות בשלומי, דיווחתי שהבית מתוקתק ושלגבי ליל הסדר עוד לא גיבשתי עמדה. הצלחתי להגניב לקול טון מתפנק ומתגעגע, מלווה בדוק קל של עצבות, שיבהיר לה שאין מצב שאני חלילה לא מתגעגע, נהנה יתר על המידה, או מודה לבורא עולם ולבת מצווה על החופש שנפל עלי.
חופשת הפסח הפתאומית לימדה אותי שמשפחה היא עניין שגוזל הרבה זמן פנוי. עכשיו, כשכולן נסעו ואני משוחרר מהסעות, קניות, שיחות יחסים והקפצת חביתות לכל המשפחה, יש לי המון זמן לעצמי. אמנם אין כלום לאכול במקרר ואני חי על שימורים, קפה בלי ממתיקים וטיגון ללא שמן; אני מסתובב שלושה ימים עם אותה חולצה כי לא דחוף לי לנתב את הבגדים המלוכלכים מסל הכביסה למכונה; ובגלל פרויקט הבנייה "מגדלי הכלים" בכיור, עברתי לכוסות חד פעמיות. אבל כל אלה הרי עניינים טכניים שאוכל לפתור "ברגע שיתחשק לי״ (כלומר, דקה לפני שאשתי תחזור).
כשיצאתי מהבית לא מגולח ראיתי את התורים במכוני רחיצת המכוניות, את העומסים בקניונים ואת פקקי התנועה בסופרים, וליבי התרחב. הרגשתי כמו אלכסנדר המאושר מהסרט. כשנכנסתי לסופר לקנות כמה מוצרי צריכה בסיסיים נעמדתי בקופה המהירה עם שישיית בירות והשקפתי מלמעלה על אחיי המשפחתיים מעמיסים ארגזי שתייה קלה על עגלת קניות מפוצצת, בפרצוף שהוא פחות פסח ויותר תשעה באב.
דמיינתי את עצמי בבוקר ליל הסדר מכייף בים עם עיתון עד 6 בערב, בזמן שכל עם ישראל תקוע בפקקים עם סיר מרק על הברכיים. אני אחזור הביתה כשהתשחץ בעיתון יתמלא והכבישים יתרוקנו, ומקסימום אקפוץ לשכנים להרים כוס רביעית ומנה אחרונה, בלי הגדות מיותרות בדרך.
ואז הגיע הסמס מהגברת הראשונה. הוא היה לקוני אך יעיל. ״אנחנו עולות על קיאקים ולא נהיה זמינות כמה ימים. מקווה שאתה נהנה. הרגשתי בקול שלך בדידות, אז סגרתי לך סדר עם הדודה שלי חפציבה אצלה במושב בערבה. כל המשפחה שלי תהיה. אל תגיד לה שאתה עסוק, כי היא יודעת שאתה לא. תקנה לה בבקשה מתנה – לא דיסק היפ הופ או מטאל, היא בת 87. רצוי משהו לבית, היא מאוד אוהבת פומפיות. נשיקות״. √
