חכמים גדולים – טליק לזר
העולם הטכנולוגי מתקדם בצעדי ענק, וגם אם אתה מאוד רוצה, אי אפשר להישאר מאחור. הדור שגדל על טלפון קווי עם חוגה ומנעול מתקשה לקבל את כל הפטנטים והנהלים החדשים, אבל אין לו ברירה.
השינוי הוא לא רק טכנולוגי, הוא גם התנהגותי. פעם, כשהיית שואל את רעייתך שאלה פשוטה כמו "מה נשמע?" או "קנית פירורי לחם?", היית זוכה לתשובה עניינית (ואולי גם לשניצל). היום היא יושבת מטר ממך, אבל תשכח מתשובה, כי היא שקועה בקנדי קראש בסלולרי, והסיכוי היחיד שלך למשוך את תשומת ליבה זה להתחפש לסוכרייה בצבע סגול זרחני.
פעם הטלפון שימש לשיחה בין אנשים, וכשרצית לדבר עם מישהו, פשוט צלצלת אליו. היום לצלצל למישהו זו ממש חדירה לפרטיות שלו, שלגיטימית רק במקרים של חיים ומוות. כך שאם אתה לא מתכוון להגיד לו שברגעים אלה טורף אותך תנין והוא חייב לבוא להציל אותך, עדיף שתסתפק בהודעת טקסט או מקסימום בווטסאפ שיברר אם הוד מעלתו פנוי כדי לקבל ממך שיחה.
כל מי שיש לו ילד או נכד מבין עד כמה הדברים זזים מהר ומנצל את הצעירים לטובתו. הנכדים, מצידם, יודעים שביקור אצל סבתא זה כבר לא ״שב, תראה טלוויזיה״ או ״חמוד, לך תקנה לך ארטיק״, אלא ״חמוד, בוא הנה, תעזור לי עם הפייסבוק״. כדי שתדעו איך להתנהג בעולם החדש בלי להיראות כמו אורחים סניליים מעולם אחר, המדור מגיש לכם את המדריך האולטימטיבי איך להתנהג חכם עם טלפון חכם.
אנשי קשר
השבוע כתבתי ווטסאפ למכר, שאותו חשבתי לידיד קרוב. סיפרתי סיפור, שלחתי איזו בקשה, והחצוף ענה לי בלי למצמץ (ואפילו בלי לשלוח סמיילי ממצמץ): ״מי זה?״
במקרה כזה, יש שלוש אפשרויות: הראשונה, והמעליבה ביותר, היא שהבן אדם מעולם לא שמר אותי כאיש קשר, אלא ראה בי תופעה זמנית ושולית בחייו. השנייה – שהוא רשם אותי פעם כאיש קשר אבל מחק במשך הזמן, כי לא נמצאתי רלוונטי או מעניין מספיק. זה מעליב באותה מידה. והשלישית – שהוא החליף טלפון, המכשיר נגנב לו, נפל לים, הכלב אכל אותו ונפל לים – או שקר כלשהו אחר. במקרה כזה אפשר להחליט להאמין לתירוצים, אבל אני ממליץ לְענות את הבחור מעט, עד שיתחנן לרחמים. לשאלה "מי זה?" פשוט תענה: "זה שיודע עליך דברים שאפילו אשתך לא יודעת, אבל היא תדע היום".
טעינה
נסיעה משפחתית ברכב גם היא כבר לא מה שהיה פעם. חלפו מהעולם משחקי החברה, חידוני שירים לפי נושאים ונדנודים כמו ״אבא, מתי מגיעים?״. לכל ילד יש נייד עם משחקים בעלי כוח מחשוב של נאס"א ומאות חברים שצריך להגיב על התמונות שלהם בזמן אמת. הילד שלכם יודע הרבה לפניכם מתי מגיעים, וגם כמה שוות המניות שלו בנאסד"ק.
לְמה בכל זאת הוא זקוק לכם? לטעינה. אבל הוא לא לבד. כל יושבי הרכב זקוקים לחמצן הזה, מה שעלול להוביל למלחמות קשות. לכן אני מציע כאן את הנוסחה שפיתחתי לדיני טעינה ברכב: העדיפות הראשונה היא למי שאחוזיו נמוכים יותר, ובעיקר למי שכבה לו המכשיר. שהרי פיקוח גלקסי דוחה שבת או כל דבר אחר.
אם שני מכשירים נמצאים במצב קליני זהה, יש לפעול כמו בנוהל מסכות חמצן במטוס: קודם לתת למבוגר להטעין עד 20 אחוז, ואז להעביר לילד. כנאמר: והדרת אייפוני זקן. במקרה של פיזור ילדים עם שוויון באחוזי הסוללה, יזכה בכבל זה שמיועד לרדת ראשון מהרכב.
כמו כן, יש עדיפות למי שמפעיל ווייז. עם כל הכבוד לרצון של הילדה להעלות סטורי לאינסטגרם, היא לא רוצה לעשות את זה מהכניסה למחנה הפליטים בלאטה.
פלייליסט
כמו בעניין המוזיקה ברכב, מדובר בדמוקרטיה שיש בה שווים יותר ושווים פחות. אם הילדים ממש קטנים, עדיף לשים בצד לכמה שנים את טעמך ואת העדפותיך המוזיקליות ולזרום עם כל מה שיגרום להם להפסיק לצרוח, גם אם מדובר בכוכבת הילדים לנה מיגרנה. אם אתה מסיע בני נוער, עדיף לתת להם את הפיקוד המוזיקלי. כך תקבל נקודות כהורה עם ראש פתוח, וגם תחסוך לעצמך את ההשפלה בוויכוח שבו קרוב לוודאי תפסיד.
צעידה ספורטיבית
יש משהו משונה ומביך בבני זוג שצועדים יחד ברחוב או על חוף הים וכל אחד מהם עם אוזניות על הראש. נכון, אף אחד לא מצפה שתחזיק ביד בום בוקס או טייפ דאבל קסט של ראפרים להאזנה משותפת, אבל המסר שמועבר החוצה הוא: אנחנו נשואים כבר שנים, דיברנו מספיק, אני בתוכנית של זהבי והיא מדברת עם אחותה – ממילא בשני המקרים זה רק צעקות.
ארוחות שישי
הניידים הם האויב של ארוחות השישי של פעם (אצל החילונים), ומי שמצליח להשליט על הנוער משמעת סלולרי בלי לייצר מרמור מלווה בטריקות דלת, הרוויח ערב שבו גם רואים פנים של אנשים. מה שכן, במקרה כזה אל תצפו בהמשך הערב להיענות של הצעירים לפניות בנוסח: ״תסתכל רגע, חמוד, נעלמו לי כל התמונות מהטלפון״.
מסעדה
בזמן ארוחה עסקית, שבה אתה זה שמנסה לשכנע את הצד האחר להשקיע במיזם הטיפשי שלך, עדיף שתרגיע עם הנייד ותתרכז במשקיע (אלא אם כן פיתחת אפליקציה שמחשמלת אנשים ששקועים בסלולרי). אם, לעומת זאת, הוא זה שמציץ בנייד באופן אובססיבי, ואחרי רבע שעה אתה שומע את הווייז שלו מכריז ״הכל מוכן, צא לדרך״ – כנראה הפגישה הסתיימה ותיאלץ למצוא משקיע אחר, או מקצוע אחר.
אם זו ארוחה עם חברים שבה כולם התחייבו להשאיר את הסלולרי מכובה, אל תתחכם ותעביר אותו למצב שקט. הליכה לשירותים לקריאת הודעות ומיילים אפשרית רק לזמן סביר. אם הביקור בשירותים ארך רבע שעה, תביא בחשבון שלכולם די שקוף לאן נעלמת. אם אין ברירה, חזור לשולחן, תוך שאתה מחזיק את הבטן, ושאל את הנוכחים אם גם להם יש כאבים או שרק אתה אכלת משהו לא טוב.
חדר המתנה לרופא
המגזינים של חדר ההמתנה פשטו את הרגל. מצד אחר, לדבר בטלפון בחדר המתנה זה לא ממש מקובל. תביא בחשבון שיש מצב שימיהם של מי מהממתינים האחרים ספורים, כך שכשאתה מדבר עם סוכן הנסיעות שלך על שדרוג החדר במלון לחופשת הסקי הקרובה, זה עלול להיראות להם פוגעני. בחדרי המתנה רבים יש היום טלוויזיות עם כל הערוצים. אם זו המתנה לאורתופד, ולידך מישהו עם פגיעת גפיים רצינית, עדיף להימנע מלשים את ערוץ החיים הטובים.
Wi-Fi
להשתמש בנתב האינטרנטי של בית קפה לצורכי גלישה זה כמו להשתמש בשירותים של בית קפה כשהצורך פוקד אותך ברחוב: אם כבר נכנסת, לפחות עשה את עצמך כאילו זו לא תכלית הביקור, וכאילו אתה גם הולך להשאיר שם כמה שקלים.
עם זאת, גם עבור לקוחות אמיתיים חלק מבתי הקפה בוחרים סיסמה ל־Wi-Fi באורך ובתחכום שיוצרים את הרושם שהם מחזיקים שם את סודות הגרעין של ישראל, ולא מתכון לסנדוויץ' חלומי. סיסמה מבקשים רק במקום שיושבים בו, לכן אל תבקש סיסמה כשאתה ניגש לקנות ארטיק בקיוסק או מטאטא בטמבורייה.
מטוסים
עוד מעט רבים מכם עפים לחו"ל, ואני מגלה לכם כאן את אחד מסודות המדינה השמורים ביותר: במטוסים כבר אפשר לגלוש באינטרנט עם הנייד. החברות לא ממהרות לפרסם את המידע הזה, אולי כי רק לפני דקה הן עוד סיפרו לנו שאם נשמע דיסקמן בטיסה, המטוס ייפול והעולם ייחרב, ועכשיו זה לא מוציא אותן טוב.
