אני לא מאלה שמתלוננים על חנוכה, אבל השבוע לא היה לי קל. עוד הרבה לפני שהכל התחיל קיבלתי החלטה שבחג הזה אני לא אוכל סופגניות. למי שלא היה פה באלפיים השנים האחרונות נזכיר שהסופגניה היא אם כל חטאת. בידיים הנכונות סופגניה טרייה היא לא פחות קטלנית ממל"ט של חיל האוויר: יש בה את כל המרכיבים שיכולים לגרום לבנאדם בריא להפוך לז"ל – קמח לבן, טונה סוכר, והמון שמן. ואלה רק הדברים הטובים. אז קיבלתי החלטה אמיצה וחיכיתי בבית, מוכן לכל צרה שלא תבוא.

נר ראשון. רואה החשבון התקשר ואמר ששנת המס נגמרה וכדאי שאתאפס על עצמי, כי לא פתחתי קופת גמל, לא הפרשתי לקרן השתלמות ואין לי מספיק הוצאות. לגבי קופת הגמל הרעיון פשוט: אני מפקיד היום סכום גבוה כדי שבעתיד, כשאהיה זקן, אקבל חזרה סכום הרבה יותר נמוך. תלוי במצב הרוח של יצחק תשובה ונוחי דנקנר.

אמרתי לרואה החשבון שאין לי בעיה להגדיל הוצאות, רק שאין לי כסף להוציא. הוא ריחם עלי והזמין אותי להדלקת נרות במשרד. באתי – הדלקתי! סופגניה חמה אחת עשתה לי עיניים, הרו"ח אמר שזו מצווה, והוא עוד דתי שמבין בזה. לא רציתי להעליב אותו או את המסורת, אז דגמתי אחת בדרך החוצה.

נר שני. נסעתי עם הקטנה לפסטיגל. קניתי כרטיס, דיסק, חניה, קולה וצמיד זוהר והתקשרתי לרו"ח כדי לדווח על עוד הוצאות. חבר שפגשתי בקופה אמר לי שאני פראייר ששילמתי מחיר מלא כי הוא קיבל כרטיס חינם מהוט, אישתו קיבלה מ"חבר", ושניהם קיבלו מהבנק. למעשה, הפסטיגל שילם לו עשרה שקלים כדי שייכנס. הילדה היתה רעבה ורצתה סופגניה, אבל אחרי שקניתי אמרה שכבר לא בא לה. יכולתי לזרוק, אבל היו סביבי אנשים ולא היה נעים.

בערב עשינו הדלקת נרות משפחתית. אשתי הכינה שולחן חג לתפארת, ובמרכזו מגש סופגניות חמות שהיא הכינה עם הבנות (!). ניסיתי להימנע, אבל מבטה הבהיר לי שמדובר בהצבעת אמון. כשבבית שמש יורקים על ילדה קטנה רק בגלל שלבשה מכנסיים, אתה לא יכול לפגוע בבנות שלך שהכינו סופגניות. חוץ מזה הן היו ממש טעימות.

נר שלישי. הגדולה התגייסה (פרטים בקרוב), אז בשמונה בבוקר היינו בבקו"ם. מההתרגשות קניתי לאשתי ולי קפה וסופגניה קטנה במזנון. לעזאזל, מתגייסים רק פעם אחת! חלקנו חצי חצי. משם חתכתי עם הקטנה ישר ל"אלדין ומנורת הקסמים". הפעם לא הייתי פראייר. היו לי קופונים שקיבלתי מהסופר אחרי שקניתי מארז של 10 סופגניות.

בערב חיכו לי בבית חברים + סופגניות "מלא זאת בעצמך": מישהו הביא מזרק וכל אחד יכול היה להזריק לעצמו איזה מילוי שהוא רוצה. שמתי ברקע את "בדד" של זהר ארגוב. לא יודע, הדכדוך הכללי, האבקה הלבנה על הסופגניות והמזרק עשו אווירה מיוחדת, שהזכירה לי את הזמיר משיכון המזרח. אמא שלי אמרה שאם כבר מזרק, אולי אפשר לשים בסופגניה ויאגרה וכך היא תתפח ללא טיגון. חחח. יש לה את זה, לפעמים.

נר רביעי. הדלקנו חנוכייה בגן. בהיעדר כיפה שמתי צלחת פריסבי על הראש. הילדה היתה נר שני (עם נר מבריסטול על הראש, כמקובל בהלכה), וההורים זינקו לזוויות צילום כמו צלמי פפראצי בטקס האוסקר. שרנו מעוז צור והתפללתי שלא אתבקש שאסביר מה זה "מיצרהמנבאך", כי אין לי מושג. אכלנו סופגניה כי הילדים השאירו ומישהו היה צריך להראות למפונקים האלה ש"לא זורקים אוכל". אחה"צ הלכנו להצגה על הכלב שלומפי. זו היתה ההצגה השביעית באותו יום, שלומפי נחר על הבמה וגם הריח לא היה משהו.

נר חמישי. בערב היתה הדלקת נרות ב"ישראל היום". הרגשתי שבוחנים אותי בקפידה ומלחששים מאחורי גבי. יכול להיות שאני פרנואיד, אבל ליתר ביטחון אכלתי סופגניה כדי שלא יגידו שאני מתנשא.

נר שישי. איזו הפתעה. הדלקת נרות בערוץ 8. מדובר בערוץ איכותי, אינטליגנטי ואנין טעם. הגישו סופגניות מקינואה, הריבה היתה מסילאן והסוכר היה חום. מה אני אגיד, כאב אבל פחות.

נר שביעי. נשארתי במיטה עם כאב בטן. אפשר לומר שספגתי חזק את אווירת החג. קראתי לאשתי, ועל ערש דווי השבעתי אותה שימשיכו לנר שמיני בלעדי ושתגיד לבנות שזה מה שאבא היה רוצה.

נר שמיני. הרו"ח התקשר ואמר שעדיין אין מספיק הוצאות. אמרתי לו שיקפוץ לבקר כי אני בשטיפת קיבה באיכילוב. האחות שרה לי את "נר לי נר לי" והלכה להביא אחד מגליצרין.

עשר בסולם רכטר

ציור עמוס בידרמן

תרשו לי להמליץ לכם על המופע של יוני רכטר. מי שלא יהיה מרוצה אני מבטיח לו החזר כספי על החלק היחסי במופע שאותו לא אהב (אין כפל מבצעים, המציג אינו רופא. יש לקרוא עלון לצרכן). האיש הצנוע הזה יוצר כבר 40 שנה מוסיקה ישראלית משובחת, והוא עושה זאת ממרומי קומתו, שחיה באזור שבו החמצן דליל והראות קשה בגלל העננים. ובכל זאת הוא לא מפסיק ללמוד, להתאמן, ולעולם לא לנוח על זרי הדפנה. זה לא קל לשמור על קו איכותי ואמנותי בעולם כל כך מסחרי, מהיר ומטורף, שבו כל אחד יכול לכתוב שיר או טוקבק ולתת או לא לתת לייק, ושבו את מסתובבת בבהלה כי אייל גולן קורא לך. אין לי ספק שרכטר ידע גם אכזבות ותסכול במהלך הקריירה, אבל כשמסתכלים על התוצאה המצטברת, אין ספק שמדובר באחד הטובים שלנו.

כמעריץ ותיק וכמי שלא מצליח לשחזר אף סולו של רכטר בפסנתר אני ממליץ להתאמן הרבה בבית לפני שמנסים לנגן את שיריו בציבור. יותר קל לעשות הסכם שלום עם החמאס או להנמיך את הווליום במסגדים. כשהמופע הסתיים נזכרתי משום מה בקמפיין מעורר המחלוקת ששודר בארה"ב להחזרת ישראלים ארצה. הרבה יותר פשוט היה לשלוח להם קליפ של "עטור מצחך". אני בטוח שבאותו יום הם היו עולים על מטוס.

כששמעתי את רכטר ולהקתו שרים, פתאום אפילו אני התגעגעתי לארץ.

http://www.yonirechter.net/nav6.html