מעולם לא הצעתי לאשתי נישואים באופן רשמי. זאת אומרת, לא ירדתי על ברכיי, לא שרתי סרנדה ולא נתתי טבעת. היום אני אפילו כבר לא זוכר מי הציע למי, באילו נסיבות ולשם מה זה היה נחוץ. זה גם בכלל לא חשוב. אנחנו ביחד, יש לנו שלוש בנות, חשבון בנק, אוטו והלוואות. זה מספיק כדי להוכיח את אהבתנו.
השבוע מלאו 21 שנים ליום שבו הכרנו, והתכנון שלי היה שנצא לתל אביב ונטייל במקום שבו הכל התחיל. שם קיוויתי להשלים את החסר ולשים סוף לעניין הזה של הצעת הנישואים. אבל מאחר שהרחוב הרומנטי שבו הכרנו הוא היום שכונה לא רומנטית בעליל של מסתננים (או פליטים, תלוי את מי שואלים), ויתרתי על התענוג. במקום זה החלטנו על סוף שבוע בטבריה, המקום שבו בילינו את החופשה הראשונה שלנו כזוג.
התכוונתי להציע לה נישואים בשקיעה, על שפת הכנרת, כשהגלים מכים במזח. אבל המקום היה נטוש, וכל חתול מיילל הזכיר לי את הקול שאשתי עושה כשאני משאיר כלים בכיור
כמו ישראלים רבים, גם היחסים שלי עם טבריה, ובמיוחד עם הכנרת, די מורכבים. מאז שאני זוכר את עצמי הלחיצו אותי שחייבים לחסוך במים כדי שהכנרת לא תתייבש ושהדייגים של טבריה לא יצטרכו למכור את הסירה ולקנות טרקטורון. התרגלתי לעשות מקלחות קצרות, להתגלח מעל כיור עם מים ולצחצח שיניים בכוס. ברז עם מים זורמים ראיתי רק בתמונות של חברים שחזרו מחו"ל, ועד היום, רק כשאני בחו"ל אני מרשה לעצמי למלא אמבטיה או להתקלח יותר משבע דקות. זה עדיין קשה לי, אבל אני משנן לעצמי את המנטרה "לשווייצרים האלה יש מים כמו זבל, לשוויצרים האלה יש מים כמו זבל".
טבריה היא חלק בלתי נפרד מתמונות ילדותי. ובאמת, בירידה לכנרת, מול הנוף המשגע מכיוון פוריה, הנוסטלגיה תקפה אותי. נזכרתי איך בתור ילדים ישָנו באוהלים בחניון מעגן, איך הכנו חביתות על גזיה ואכלנו קבבים שנפלו לחול, איך התרחצנו מבוישים במקלחות הציבוריות וראינו את התחת לאנשים שאנחנו לא מכירים, ואיך נאכלנו בלילה על ידי יתושים והתעוררנו בשש בבוקר לחום של 40 מעלות באוהל שהפך לתנור. בקיצור, היה כיף.
אז נחתנו במלון, פרקנו מזוודות, החזקנו ידיים ויצאנו לטייל. לא הייתי פה כמה שנים וקיוויתי לטוב, אבל מהר מאוד הבנתי שאת הציפיות שלי עדיף היה להשאיר בחדר. יסלחו לי תושבי טבריה המקסימים, אבל כשאתה מטייל בעיר, מתגנבת לה תחושת פספוס על פוטנציאל אדיר שאינו ממומש.
טבריה היתה יכולה להיות עיר תיירות מטופחת, כמו אחיותיה קומו וגארדה באיטליה, או מונטרה בשווייץ. היא יכלה להיות פנינה רומנטית בשמי ארצנו, עם טיילת יפה, גינות מוריקות, סירות פרחים, בתי קפה ומסעדות מתוקות. אבל המציאות טופחת.
מרכז העיר צפוף, מבורדק ודחוס בשלטי פרסומת שכל אחד תולה איך שבא לו. פה ושם מבצבץ שלד של מלון בבנייה שנגמר לו התקציב. החנויות נטולות סגנון, והטיילת עצובה ושוממת. טברייני אחד הסביר לי שבטבריה קשה להזיז דברים, כי בכל פעם שמישהו רוצה לבנות משהו מתגלה איזה קבר. העירייה כנראה משתדלת. הנה, מרתון טבריה התקיים ביום שישי, ומראה הרצים ברחובות היה באמת מרגש.
אבל שיטוט קצר באתר העירוני מגלה שבין חברי מועצת העיר אין אפילו אישה אחת, שתוצאות הבחירות העדכניות באתר הן מ-2008, ושהעדכון האחרון בדף "פרויקטים" נעשה ב-2011. אולי זה בגלל שאין נשים במועצה, כי הרי כל גבר נשוי יודע שכשאין נשים, אין פרויקטים.
התכוונתי להציע לה נישואים בטיילת. בשקיעה, על שפת הכנרת, כשהגלים מכים במזח. אבל המקום היה נטוש, וכל חתול מיילל הזכיר לי את הקול שאשתי עושה כשאני משאיר כלים בכיור. אז ויתרתי. היא חזרה למלון, ואני המשכתי לטייל. פגשתי דייג זקן, פניו חרושות קמטים וידיו מיובלות. באגדות שמוּר מקום של כבוד לדייגים, וידוע שיש להם אמרות כנף השזורות בחוכמת חיים מיוחדת.
פניתי לאיש כדי לקבל ממנו תובנה מעניינת על החיים. הדייג הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר: "אנשים הם לא כמו דגים. לא לכולם יש קשקשים". ועם החוכמה הזאת חזרתי לארוחת הערב.
אחרי הקידוש עמדתי ליד הבופה עם מגש עמוס, בידיעה ברורה שאני הולך להציע לה, אבל בדיוק אז הוציאו המלצרים את הדג בתנור, ומהריח התבלבלתי ושכחתי מי אני ומה רציתי. היא שתתה חצי בקבוק יין, ומייד כשחזרנו לחדר, נרדמה. אז דחיתי הכל לשבת.
בבוקר ירדנו לחוף. דווקא המפלס נראה סבבה, וקבוצות גדולות של נוצרים מדרום אמריקה נצפו שטים בסירות גדולות כשמוסיקה נוצרית בוקעת מהרמקולים ומשכנעת עוברים ושבים לנסות ללכת על המים. אבל הסירות נראות מיושנות ומתפרקות, ומרחוק זה נשמע כאילו התיירים התפללו להגיע לחוף בשלום.
אחר כך עברנו ליד קברי צדיקים, וחשבתי לעצמי שזאת הזדמנות לקבל ברכה והצלחה במעשי ידינו. קבריהם של רבי עקיבא, הרמב"ם ורבי מאיר בעל הנס נמצאים כולם בטבריה, ולכל אחד מהם סגולה מיוחדת. מכיוון שאי אפשר לדעת איזה קבר מתמחה באיזה סוג של נס, ביקשתי מרעייתי להישאר באוטו. רק חסר לי שאחד הקברים מתמחה בפוריות והיא תיכנס לי שוב להריון. בכל מקרה, השילוב של שבת וצדיקים גרם לי לתחושת קדושה, שלא באה לי טוב עם הרעיון להציע נישואים.
כבר היתה שעת אחר הצהריים, והחלטנו לשוב גוש דנה. אמרתי לעצמי, נעצור בבית קפה ביוקנעם ואני אציע לה. אבל אז הודיעו ברדיו שאריק שרון נפטר. המרואיינים נשאלו על הקשר שלהם אליו. ניסיתי לחשוב על משהו, אבל חוץ מכמה ימי מילואים שהיו לי במלחמת לבנון לא מצאתי כלום.
עם או בלי קשר לאריק נהייתי רעב, אז חתכנו לדליית אל כרמל. שם, במרפסת של מסעדה מזרחית, סוף סוף שאלתי את אשתי אם היא תינשא לי. אבל עם השיפוד בפה אני לא בטוח שהיא שמעה.
בא ניסע לטבריה !
