logo

יאיר ,מה ישראלי בעינך?

סוסיתא או חמוריתה? 

יום העצמאות הוא זמן נפלא לחשבון נפש אישי ואזרחי. אתה מביט על חיינו בארץ הקשה הזו, נזכר במלחמות, באסונות, בקיבוץ הגלויות,  ולא יכול שלא להתמלא גאווה על מה שנבנה פה. מצד שני אחרי מבט אחד בכותרות העיתונים אתה לא יכול שלא להתמלא חרדה שמא הדורות הבאים יהרסו את מה שכבר נבנה. ובמתח הזה שבין מה שהיה לבין מה שיהיה אנחנו חיים. והאמת, חיים לא רע.

חיי כישראלי מלאים במראות, צבעים וריחות שאספתי בחמישים השנה האחרונות. מדובר בסמלים אשר עיצבו את אישיותי המפוקפקת ושעולים במחשבותיי כל יום העצמאות, החג היחידי שלא מנהל אותו רב ושלא אוכלים בו משהו לזכר אבותינו שסבלו. השאלה המפורסמת "מה ישראלי בעיניך" שיאיר לפיד , שר האוצר למי ששכח, רשם עליה פטנט בזמנו, לא יכולה להישאר ללא מענה. כמובן שהתשובות הן  עניין אישי לגמרי, ולא כל מה שישראלי הוא גאווה גדולה (שיטת הפלקל לדוגמה). אך מכיוון שאני כבר מכיר אתכם קוראי היקרים ואני יודע כמה עצלים אתם, ארזתי לכם תמונות והבלחות מישראל של פעם, כדי שתוכלו להיאנח בנחת ולהגיד לבנכם "אחחח. פעם היה פה יותר טוב" , למרות שלא בטוח שזה באמת נכון.

ברשימה שלפניכם תמצאו מזכרות, זיכרונות וחוויות שיש רק בארץ, ושאני מוצא בהם משהו חינני. נסו לשכנע תייר להיכנס לסוסיתא והוא יבקש מקלט בשגרירות, נסו לתאר לחנין זועבי מה זה סיפולוקס והיא תאשים אתכם ברצח עם. הדברים האלה הם שלנו ושלנו בלבד.

אז יאיר ספר לנו, מה ישראלי בעינייך?

1. שירה בציבור.

נכון גם עמים אחרים שרים אבל אצלנו זה אחרת. החדווה, הלהט, התשוקה.. ועל מה- על שירים שמתארים מרדפים בבקעה, מצנחים שלא נפתחו, או דברי שבח לממטרה? סף הכניסה למועדון השירה בציבור הוא די נמוך. מספיק שתוציא מהגרון כמה צלילים באזור  תשלים מילה מפה מילה משם, ואתה בפנים.  למשל "ריקדי …ידך הניפי ", "אתה תותח.. אין אין עליך " או " איו יה.. אני שואל "   למה אנחנו מרגישים צורך להשלים שיר שהותחל? כנראה שזה חלק ממורשת הקרב עליה חונכנו. ישראלים לא אוהבים להשאיר שיר פצוע בשטח ולכן שיר שהותחל לעולם יומשך.

לאחרונה אני עורך ניסוי קטן. כשאני מגיע למקום ציבורי אני ספק ממלמל ספק שר את המילים " כן ..כן כן כן ..!." קשה להאמין אבל תמיד עונה לי מישהו " לעולם בעקבות השמש לעולם בעקבות האור". זה עובד מצוין גם עם  " ק ר… נ הה .. ב ל.. " תמיד מישהו יצטרף עם "בנחל קרנבל, מי שלא יבוא חבל". נסו ותיווכחו.

חוקרים רבים ניסו להבין למה שירה בציבור עושה לנו טוב. התשובות מעניינות. חלקינו חולמים להיות זמרים ומדמיינים שאנחנו שלמה ארצי עם מגבת בקיסריה , לחלקנו זה מזכיר כמה טוב היה פה פעם כשרק כבשנו את שארם א'שייך וחזרנו אליה שנית, ואת האחרים זה זורק לטיול השנתי של כיתה ט' בספסל האחורי של האוטובוס, עם המזמוז הראשון והתמימות שאבדה, בזמן ששרנו בגרון ניחר "לדני יש סימפאטיה לנשים מבוגרות, משיכה פנימית, משיכה מינית..".

יש כאלה שאוהבים את השב"ץ (שירה בציבור) שלהם מסביב למדורה עם גבי ברלין תפוח אדמה ואקורדיון, יש כאלה שמעדיפים להיות קהל בתוכנית של שרל'ה שרון, ויש את אלה שלא נהנים עד שעינת שרוף לא קופצת להם על השולחן, ורוקדת בין צלחות החומוס החמוצים ובקבוקי האלכוהול.

עינת בודקת את חוזק השולחן 

2. חוף הים.

יש כאלה שבשבילם המקום הכי ישראלי זה הכותל, הכנסת, הבית של 'האח הגדול', אולי אפילו מצדה. בשבילי הים הוא המקום וככזה יש בו הרבה דברים שהם ישראלים בעיניי. מה  יותר ישראלי מלאכול קרטיב במחיר מופקע, לעשות דאווינים על חסקה ,לשחק מטקות,  ללכלך את החול ולצוף על מזרון ים? כן כן, אני יודע שצריך לומר 'מזרן', אבל העם אומר 'מזרון' ,אז מי אני שאתקן?

המזרון תמיד היה סמל לעצמאות העם היהודי בארצו. כשאומות העולם לא ששו למכור לנו נשק, מזרון הים היה הדרך היחידה לברוח מפה, במידה ואויבינו יצליחו במזימתם להשליך אותנו לים. המזרונים של פעם היו עשויים ברזנט. הם אמנם עלו לא מעט  אבל שרדו את האבנים בכנרת, את הזיפזיף של חוף טנטורה, ואת הרוח על הגגון של האוטו. הם עברו מאב לבן ומבן לבת והוזכרו לא פעם בצווי ירושה. לא הייתה להם צורה של ברווז או דרדס, הם היו מזרון נטו בצבעי אדום-כחול. כשהתפנצ'רו הדבקנו עליהם פאצ' שחור, וכדי לנפח אותם היית צריך רגליים של מרדונה. המשאבה הייתה מין פומפה תפוחה מגומי כחול, עליה נדרש אבי המשפחה לדרוך כחמש מאות עד אלף פעם. זה היה מבחן הגבריות האולטימטיבי. אבא שלי נתן לי לנפח את המזרון לבד רק בגיל 17. אני זוכר שסוף סוף הרגשתי גבר.

את נזקי  התקופה אפשר עדיין לראות פה ושם על שפת הים. טיפוסים בני 60 ומשהו עומדים על העוקם ונשענים על רגל ימין קצרה ושרירית . אלו קורבנות ניפוח המזרונים שעדיין מסתובבים בנינו ומתקשים להתיישר.

אגב, לא לכולם היה כסף למזרונים, והישראלי הממציאן לא שקט על שמריו ומצא גם כאן קומבינה: פנימית של מכונית. לא ממש להיט עיצובי אבל זול . מבחינת יכולת השיוט, מדובר על כלי תחבורה בעייתי שמתעקש לסובב אותך במעגלים .זה גם לא תמיד הדבר הכי נעים לצוף במים כשהוונטיל נעוץ לך בתחת. ילדי השמנת של הקיבוצים והמושבים חגגו עם פנימית של טרקטור. אלה יכלו לשאת משפחה שלמה אבל היה גם חיסרון. החור היה גדול וחלק מבני המשפחה נעלמו בים, ונמצאו רק אחרי שנים בקפריסין.  מאז שנולדו צמיגי הטיובלס נשכחה הפנימית וטבעה בתהום הנשייה.

ואיך אפשר בלי החסקה. לא ברור מאין הגיע לכאן כלי השיט המוזר הזה ומי נתן לו את שמו. מדובר בסירה שלא סיימו לבנות ושאין בה אינדיקציה היכן החרטום והיכן הירכתים. מדובר בעוד מוצר ישראלי שלא הצלחנו לייצא לשום מדינה אחרת ואפילו לא לחופי אילת או הכנרת. היחידים שעושים בחסקה שימוש הם מצילי הים התיכון והיא מיועדת להצלת טובעים או לסיבובי דאווין על חתיכות, כולל הדגמה של הנשמה מפה לפה. בשירו הידוע היטיב יורם טהר לב לזהות את החולשות הזועקות לעין של  הסירה המשונה הזו, כשכתב " חסקה חסקה , בלי סיפון או מעקה ". אם אני קולט את הראש של יורם הוא  כתב את השיר מנקודת מבטו של הטובע שמפנטז על בואו המיוחל של המציל עם הסירה, ומתפלל בפה מלא מים: "שנחיה ושנזכה רק לשוט בחסקה".

שנחיה ושנזכה..

שנחיה ושנזכה..

 

קבורת קליפות אבטיח היא עוד דבר שמאוד-מאוד ישראלי בעיניי, ואני אומר זאת בצער. אין לך הפתעה גדולה יותר מלמולל חול רך ונעים ולגלות לפתע שידך ממזמזת פלח אבטיח, שקבר איזה יוסי שלא היה לו כוח ללכת שני מטר עד לפח.  מקורו של ענף ספורט זה הוא עוד מימי משה רבנו  שהרג נוגש מיצרי וטמן אותו באדמה. מכיוון שהזמנים השתנו וקבירת אנשים בחול  היא עיסוק הדורש תרגול ומסכן את העוסקים בו במאסר עולם, מעדיף הישראלי הממוצע להתאמן על פלחי אבטיח.

אבל הדבר הכי ישראלי בעיניי בים הוא המטקות. תראו לי עוד משחק שאין לו גבולות אין לו חוקים, אין בו מנצחים או מפסידים, הוא אינו מצריך תלבושת מיוחדת, עדיף אפילו לשחק אותו ערום, והוא פתוח לכל הגילאים. זוג קרשים עם ידית פלסטיק וכדור גומי שלא קופץ גם אם תתחנן. המשחק הוא להיט אבל רק בארץ. נעשו ניסיונות לייצא אותו לחו"ל אבל הם נכשלו בעוון הפרעה לסדר הציבורי .בפינלנד למשל,  אחרי שלוש חבטות ותלונה של איזה פיני צדקן, אנשים קיפלו את המטקות וחזרו לסאונה. רק במדינה שבה אין שום כבוד לזולת משחק כזה יכול להתקיים, ורק פה אנשים עוד יחזירו לך את הכדור אחרי שהוא נכנס להם לעין.

משחק ללא חוקים וגבולות
3. סוסיתא.

לפני שהתמכרנו ליפניות והקוריאניות הייתה לנו מכונית משלנו שהורכבה ממנוע ישן של פורד ומרכב מכוער וחדש מפיברגלס.  תצחקו אבל פעם זה היה האוטו של ישראל כולל הרכב הצמוד של קצינים בצה"ל ועובדי מדינה. השמועה אומרת שגם גמלים נהנו ממנו לרוב. אגב, חוקרים מנסים עדיין להבין מה גרם לגמלים ללחך את הסוסיתות. יש סברה שהגמל , כלי התחבורה המקובל על הבדואים, חשש מתחרות עם הסוסיתא ולכן שאף לחסל אותה.

מאחר והרבה זמן לא ראיתי סוסיתא במציאות, ארגן לי העיתון ברוב חסדיו מבחן דרכים עם הסוסיתא כרמל של גרשון יגודה. מה אני אגיד לכם, לא מדובר באוטו למפונקים. אין מזגן, אין הגה כוח, אין חלונות חשמל ואין גיר אוטומטי. מצד שני גם אין סיכוי לעבור את המהירות המותרת. אתה צריך להיות טיפוס קשוח בעל זרועות חסונות כדי לתפעל סוסיתא. כנראה שפעם כולנו היינו כאלה, ונהיינו רכרוכיים עם הזמן. הצלחתי לנהוג כמה מאות מטרים עד שקולות חריקה נשמעו מהגיר. לא הצלחתי להעביר לשלישי, ויגודה שקלט שאני עומד להרוס לו עשר שנים של שיפוץ, לא היסס לרגע ובעט אותי החוצה. נזכרתי בסיפור על הישראלי שנסע עם הסוסיתא לניו יורק והחנה אותה במנהטן. כשחזר ראה התקהלות מסביב לרכב. הוא הניע בגאווה ואז שאל אותו אחד הסקרנים: " תגיד באמת בנית אותה לבד?"

סוסיתא

4.  חובט שטיחים.

עוד פריט נוסטלגי ומאוד ישראלי בעיניי. למי שלא יודע מדובר באביזר שנראה כמו כף ידו של הכדורסלן הרוסי הענק טקצ'נקו מחוברת לידית ארוכה. הדגם הראשון היה עשוי במבוק והדגמים המתקדמים מפלסטיק. אמהותינו נהגו לתלות את השטיח על המעקה של המרפסת ולחבוט בו בעזרת החובט כדי שכל החול שהבאנו מהגן שעשועים ירד למרפסת של השכנים. המוטו היה 'שהפרידמנים מלמטה יסבלו, העיקר שהבית שלנו יהיה נקי'. ואני שואל – יש יותר ישראלי מזה?  בשנים האחרונות אני כבר לא רואה את יצירת המופת הנ"ל וחבל. עוזרות הבית התרגלו לשואב האבק הציקלוני ששאב אליו גם את פיסת הישראליות החמודה הזו.

5. לוחות שנה במוסכים

לפני האינטרנט היו את הערוצים הארוטיים בכבלים, לפניהם היו המגזינים הסמי אירוטיים כמו בול וגמד, גם העולם הזה זרק איזה תמונה של ציצי מדי פעם, אבל הפתרון הקל  של "חרמני כל העולם התאחדו" היו לוחות השנה של המוסכים. כל מוסך שמכבד את עצמו דאג לתלות במשרד  לוח עם תמונות של ערומות. את הלוח נתנה במתנה למוסך חברת מצברים או חברת צמיגים וזה "עזר" לנהגים לזכור מתי צריך להכניס אות האוטו לטיפול. בשלב מסוים הפכו לוחות השנה האלה אטרקטיביים במיוחד כששולבה בהם טכניקת התבליט. כך ניתן היה לראות את חיטובי גופן של הדוגמניות בשלושה ממדים ובלי משקפיים מיוחדות.  לפי כמות הגריז על לוח השנה יכולת לדעת איזה מוסכניק לא עמד בפיתוי ושם יד על הבחורה ובאיזה חודש. נשות העולם אומרות שהגברים הישראלים מאוד ישירים ומחוספסים. ככה זה כשאתה הולך למוסך לברר למה האוטו מתחמם ומגלה שאתה זה שיש לו בעיות התחממות.

6. מעיל דובון

בעיניי זה אחד מהסמלים הישראלים הבולטים של כל הזמנים. המעיל  הירוק זית שסימל את שיא הקרביות, הגבריות והקוליות, היה למשך כמה עשורים דוגמה לישראליות קשוחה ובלתי מתפשרת.  טובי מנהיגינו לבשו אותו כשרצו לשדר לעמי הסביבה שלא כדאי להתעסק אתנו . אחרי שאיבד מפופולאריותו בצבא, עבר להיות מעיל של מנהיגי המתנחלים ומשם הגיע לנוער הגבעות. היום ניתן למצוא אותו על פועלים סודנים שאימצו אותו כתלבושת אחידה. איך חולפת לה תהילת עולם… קצת מזכיר את גורלם של הסנדלים התנ"כיות שנעלמו לטובת סנדלי הטבע שאיבדו את הבכורה לסנדלים הרומאיות ששרוכיהן מתפתלים במעלה הרגל הנשית. תחשבו על זה , אנחנו למעשה הולכים אחורה כל הזמן . אני בעד להתחיל לבנות שוב את בית המקדש.

7. סברס

תאמרו  לילד הממוחשב שלכם שלא יצא מהבית כבר שנתיים, שייצא לקטוף סברס. כיצד הוא יגיב:

1. יזמין לכם פסיכיאטר

2. ישאל 'מה אני ערבי?'

3.ינסה לחפש אפליקציה מתאימה בסמארטפון.

אבל כשהיינו ילדים זה בדיוק מה שעשינו, עם מקל ארוך שבקצהו קופסת שימורים פתוחה והרבה אומץ.. אחר כך עוד עמדנו בצומת ומכרנו את הסחורה הטרייה בידיים מלאות קוצים. גם כאן העולם לא ממש התלהב מהפרי הישראלי עמוס הגרעינים הקשים ואנחנו נותרנו לבדנו עם הקוצים והזיכרונות.

8. ערס על סוס

אין ישראלי שלא מכיר את התמונה: יום שישי אחרי הצהרים, עוד מעט נכנסת שבת, ואת השקט הקדוש מפר ערס שחודר לשכונה על סוס או חמור תוך שהוא מרביץ לו בתחת עם צינור גומי .לשמחתי כמעט ולא רואים את זה יותר.  דור הפושטקים העדכני  דוהר על טרקטורון, רצוי באזורי פיקניקים או בחוף הים,  וזה אפילו יותר מסוכן מהדביל על הסוס.

(תמונה של אלכסנדר זייד .- זה לא עבריין על סוס.)

9. סיפולוקס

קיוסק הסודה הפרטי של דור שלם ואביזר נוסטלגי שניתן למצוא עד היום כמעט בכל בית בישראל (למי שיש בית) . בזמנו הוא נחשב למתנה האולטימטיבית לחתונה וזוגות היו חוזרים מיום הכלולות עם שלשה וארבעה מכלים. כדי לייצר את  הסודה היה עליך למלא אותו במים קרים ולדחוס לו בסיבוב בלון גז קטן. את הילדים שימשו בלוני הגז כפתרון לניפוח גלגלי אופניים בשעת צרה. זכורים לטוב גם קרבות הסיפולוקס . בימים חמים יכולת לראות ילדים רצים אחד אחרי השני כשאחד משפריץ על השני סודה וחברו בורח לכיוון השטחים. היום כשילדים רוצים להשתעשע בגז הם מעדיפים להריח גז ממזגנים, וזו הבעיה שלנו.

10. פרסום בחרוזים

השנים הראשונות של הפרסום הישראלי הצטיינו בתמימות נאיביות ופשטות שכל כך חסרה לי היום. הבחירה בחרוזים לדוגמה, מצד אחד הברקה מצד שני ילדותית מאוד. טוב היינו אז מדינה צעירה מאוד, ממש תינוקת.  "העם החליט קפה עלית",  "על כל לשון ליבר תמיד ראשון" , "אל תתיאש -עשן כנסת שש". "כל אישה יודעת למה -כל אישה בוחרת אמה…" " כל אחד לוגם פה טמפו…"

אבל בעיניי הסיסמה הכובשת מכולן וזו שכבר שנים תקועה בראשי העגלגל היא "אין מנוס אז אורי גרוס". גרוס היה הראשון שזיהה שסיכויו של הגבר המקריח להגיע לאן שהוא בחיים, קלושים כמו שערו המקליש, לכן כבר בשנות השישים הוא פרץ לחיינו עם חברת הפאות שלו. גרוס עדיין פעיל ולדבריו אחוז המקריחים רק עולה משנה לשנה וזה טוב לעסקים.

כותב הטור מודק אופציות לשיער חלופי

כותב הטור מודק אופציות לשיער חלופי

קצת חבל שטרנד החרוזים הזה עבר מהעולם אבל מצד שני זה היה יכול להישמע מוזר אם בהפסקת הפרסומות היינו שומעים משהו בסגנון:

אם אתה מלייאן אם  אתה דלפון -גם לך מגיע  להתקדם לפלאפון !

או: "לעשירון התחתון ולמאיון העשיר לכולנו מגיע אינטרנט מהיר".

 

כאן מסתיימת הרשימה. שיהיה לכולנו יום עצמאות שמח. ובמלים אחרות:

לטייקון במרצדס ולריקי כהן עם המינוס בעו"ש – צאו לראות זיקוקים ולחטוף פטיש בראש

 

 

 

יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל נשוי ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ מרים גבה״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים מ״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות: עינב 0546671167 פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il

כתבו תגובה

*

captcha *