דלתות למצב ידני. טל לזר
בזמן שאתם קוראים את הטקסט הזה, אני כבר עמוק בחופשת הקיץ שלי. תכלס, הטור הזה לא היה נכתב אלמלא ישבתי בשדה התעופה וחיכיתי לקריאה האחרונה. אני מביט באנשים, מסתכל על הטרמינל, חושב על הטיסה ומרגיש שאם אני לא אפטר מכמה מחשבות, אני אעלה איתי למטוס משקל עודף.
אני מונח על כיסא באולם הגדול והרועש. לא רחוק ממני מתרחש מופע מים שחוזר על עצמו מדי כמה דקות ומסתיים ללא תשואות הקהל. אשתי והבנות לקחו כרטיסי אשראי והלכו לשוטט בין החנויות. פניהן משדרות דריכות, שלי משדרות דאגה. אני מתפלל שלא שכחתי בבית שום דבר דולק ושהבאתי הכל.
נכון שבדקתי דרכונים וכסף שבע פעמים – בבית, במונית, לפני הביטחון, לפני הכרטוס ושלוש פעמים בחמש הדקות האחרונות, אבל אני עדיין לא רגוע. עכשיו אני בלחץ שהבנות לא יחזרו בזמן ושיכריזו ברמקול שמכוווולם, דווקא הבנות של ניצני עדיין לא התייצבו לטיסה.
אני מתפלל שהאיש גדול המידות שיושב לא רחוק ממני ושואב ערימת כריכים ודיאט קולה לא יישב לידי במטוס. שילמתי כרטיס מלא, ולא מתאים לי להידחק כמו סרדין. את התפילות האחרות – שלא ייגמר הדלק, שלא יחטפו אותנו ושהטייס לא בדיכאון קליני – אני משאיר לאשתי.
√ √ √
שדה התעופה הוא מקום מוזר. מצד אחד, אתה בתחושה מרוממת של חופשה מתקרבת. מצד שני, אתה לחוץ ועצבני כמו חולדה בתל אביב. אתה כבר מריח את חו"ל, אבל בה בעת מפחד לאבד מישהו ולא לעבור את הבידוק הביטחוני. לפני רגע הפקדת את המזוודה היקרה שלך בידיה של איזו צעירונת, ואתה סומך עליה ועל החברים שלה, שלפני דקה סיימו צבא וחזרו מתנדנדים מהודו, שיובילו אותה למטוס הנכון.
בניגוד ליום עבודה רגיל, שבו אתה מגלה אקטיביות וחיוניות (רובנו), בהגיעך לטרמינל אתה נהיה פסיבי להחריד. את ההוראות היכן להתייצב אתה מקבל מלוח אלקטרוני, אנשי הביטחון מסמנים לך מתי להתקרב, אסור לך לעבור את הקו בצ'ק־אין, באולם היוצאים אתה ממתין שיקראו לך, במטוס אתה מחכה להמראה, מחכה לאוכל, מחכה שיפנו את המגש, מחכה לשירותים, מחכה לנחיתה ומחכה למזוודות.
לפני היציאה לשדה התעופה אתה מתחבט בשאלה מה נכון ללבוש לאירוע. מצד אחד, אתה חפץ בלבוש קליל ובנעליים נוחות, שיהפכו את חייך לנעימים יותר בעשרות הקילומטרים שעליך לצעוד עד פתח המטוס. מצד שני, אתה לא רוצה להשאיר רושם עגום על הרשויות בשדה ועל המקומיים במדינת היעד.
אני בוחר לרוב באופנת ספורט משולב – חולצה מכופתרת למעלה ומכנסיים קצרים למטה, זה תמיד עובד. אגב, העובדה שחם בארץ אין פירושה שלא קר בטיסה. לכן מובנת ההתעקשות של נוסעים רבים על תיק יד גדול, שבו אפשר לשים גם סוודר, נעלי בית, טרנינג, כפכפים, שמיכת פליז, מעיל דובון וכובע צמר.
בדקתי דרכונים וכסף שבע פעמים, אבל אני עדיין לא רגוע. עכשיו אני בלחץ שיכריזו ברמקול שמכוווולם, דווקא הבנות של ניצני עדיין לא התייצבו לטיסה
תיק היד הוא נקודת חיכוך קבועה בין חברות התעופה לנוסע. לעולם ינסה הנוסע לשכנע את דיילת הקרקע שהקיטבג הענק הוא תיק יד, והדיילת תענה שאין בעולם תיק ששוקל כמו קטנוע. מדוע תיקי היד שלנו כאלו גדולים? ובכן, לדעתי הנוסע הממוצע מביא בחשבון שיש סיכוי שהמזוודות לא יגיעו, ולכן הוא רוצה ללכת על בטוח ולמלא את ההאנד־באג בכל מה שצריך כדי לשרוד חודש על אי בודד.
בחנויות הדיוטי פרי לא מאמינים שאתה טס ומבקשים לראות כרטיס טיסה ודרכון, גם כשאתה קונה מסטיק. אגף המכס לא יכול לסבול את המחשבה שמישהו שלא טס יחמוק החוצה וילעס מסטיק בלי מסים. זה עלול להפיל את הכלכלה שלנו.
המעשנים סובלים הכי הרבה. טיסה ארוכה עלולה להיות גיהינום לכל מעשן. לכן המציאו את החדר האטום בשדה התעופה, שם יושבים חברי מועדון "המרלבורו המתמיד" ומוצצים את הסיגריה האחרונה לפני הטיסה. יש משהו משפיל ומעניש בחדר הזה. למה שלא יפתחו להם חלון קטן בקיר, שיוכלו לנשום קצת אוויר צח מהול באדי מנוע סילון? נכון, הם עשויים לקפוץ החוצה או להגניב מישהו פנימה, אבל אפשר לשים על החלון סורגים. אם כבר להעליב, אז עד הסוף.
זהו. הגיעה השעה וצריך לעלות למטוס. עוד לגימה מהקפה, עוד בדיקת דרכונים, הבנות חוזרות עם עוד שוקולד ועוד חבילת סוכריות "ג'לי בלי" שנדחפת לתיק.
בשרוול, בדרך למטוס, דאגות חדשות מטרידות אותי. הבעיה בטיסות היא שאתה אף פעם לא יודע אם תזכה לשבת ליד דוגמנית שמריחה טוב או ליד טיפוס מוזנח ומזיע עם שלפוחית רגיזה, שידרוך עליך כל עשר דקות בדרך לשירותים ויעיר אותך. אם בכלל תצליח להירדם.
זו לא השעה שאתה ישן בה בדרך כלל, אבל קמת מוקדם, חיכית שעות, ואין לך דבר יותר טוב לעשות. אפשר לישון על מגש האוכל, כשהראש נח על הפיתה הקטנה וצלוחית החומוס. אפשר לתת לראש לצנוח על הכתף הזרה שלידך, ואפשר לתקוע את הראש בחלון, כשהלחי מרוחה לכיוון קרואטיה והנחירות לכיוון אלבניה.
√ √ √
מרווח הרגליים הוא המכשול העיקרי בפני האיש העייף. בעוד שהאדם הממוצע גדל עם השנים, הרווח בין המושבים הולך וקטן. מסתבר שהאדם הוא יצור די גמיש, וככל שהטיסה מתמשכת כך אתה יכול למצוא אנשים רגילים בפוזיציות של נערות גומי. בעתיד האבולוציה לא תשאיר לנו ברירה ותצמיח לנו רגליים ממקלות של ארטיק.
אבל יש תקווה. חברת איירבוס מפתחת מטוס סילון על־קולי, שיפחית את זמן הטיסה בין לונדון לניו יורק לשעה אחת במקום שבע. זה יהיה סוג של טיל, והמחשבה שנצטרך לאכול ארוחת ערב במהירות של 4 מאך מלחיצה אותי.
אשתי מבקשת ממני לסגור את המחשב כי האוכל הגיע. מציעים לי לבחור בין שתי מנות קטנות. אני מהרהר בזה שבבית הייתי שואב את שתיהן בלי למצמץ. בקצה המטוס הדיילת כבר נערכת עם עגלת הבשמים, ואני מתפלל לאלוהים שאף אחד לא יבקש ממנה שוקולד.
"חפרת מספיק. אולי תפסיק כבר לקטר ותלך לישון?" אומרת אשתי ולא משאירה לי ברירה אלא להניח את הראש על הפיתה ולנסות להירדם. טיסה נעימה שתהיה לנו, ולכל בית ישראל. √
