logo

יוםשישי, את יודעת

 

יום שישי את יודעת...  טל לזר

יום שישי את יודעת…טל לזר

 

שישי בבוקר הוא הזמן הרומנטי שלי ושל אשתי. השבוע שלנו עמוס ומעייף, השבת מוקדשת לבנות למשפחה ולחברים, ככה שהמשבצת היחידה שנשארה פנויה היא שישי בוקר. זה הזמן שלנו לשבת יחד בבית הקפה השכונתי ,להזמין הפוך חלש גדול ואספרסו כפול (תמיד) להחזיק ידיים (לפעמים) ולעדכן אחד את השני בנעשה בחיינו ובתכניות קדימה.  אנחנו מדברים על הבנות, על העבודה, על הבריאות של ההורים, היא מספרת לי מי מתגרש, מי בגדה בבעלה ומי לרגל משבר גיל הארבעים/חמישים/ או סתם בגלל הבחירות,  עזב את אישתו לטובת מודל חדש יותר. אישתי גם מעדכנת אותי על השיפוצים שהיא מעוניינת לעשות באמבטיה, ואני בתמורה מעדכן אותה במצב חשבוננו בבנק .

 

אלה שלאחרונה שמתי לב שאותם בקרים הקסומים שאמורים היו להיות הפרומו לסופשבוע רגוע, הפכו להרבה יותר גרועים מיום חול. הקפה השכונתי והשיחת על דא ועל הא עדיין שם, אבל אחרי שני אספרסו וכמה עוגיות גרנולה, אני חש אצלה מן עצבנות של אדם שיש לו משהו חשוב יותר לעשות. היא מציצה בשעון, מרפרפת בנייד, מצקצקת ושולחת מבט מודאג  מעבר לכתפי. היא מזמינה חשבון, תפקיד שמאז ומעולם היה שמור לי, מחזיקה את המפתחות ובעיקר מפזרת רמזים שהיא רוצה לזוז הלאה. בפעמים הראשונות לא הבנתי לאן כל זה הולך,  אבל אחרי כמה וכמה ימי שישי כאלה פתאום נפל לי האסימון ( היום כבר בטח אומרים ״ נלחץ לי הsend״)פתאום הבנתי שאני הנהג שלה. מכיוון שהיא מודעת להשלכות של המינוי, היא לא מעדכנת אותי בלו״ז ואני נותר מבולבל כמו תלמיד שלא יודע מה נסגר עם לוח החופשות, המום כמו חייל בטירונות, ולחוץ כמו פוליטיקאי לפני בחירות.

 

השבוע היא ביקשה שאקפיץ אותה לתופרת כדי להצר לילדה את המדים. המטרה בהחלט ראויה, החיילת הזו היא גם שלי  ואין סיבה שלא ארתם למאמץ. מה גם  שהתופרת ממוקמת בפינת רחוב שאין בה חניה אפילו לחד אופן . הורדתי אותה וחיפשתי מקום אסטרטגי שבו אוכל גם לחנות בלי להפריע וגם לתצפת על התופרת. חניתי על חצי מדרכה והתחלתי לספור את הדקות. בזמן ההמתנה סידרתי את המכונית, העפתי מטריות שבורות מהבגאז', הקשבתי לרדיו וניסיתי להוציא מסטיק שנדבק למאפרה. כשהיא חזרה אחרי כבר ידעתי ממולי שפירא מה נחשב תרבותי ומה לא, ולאיזה סרטים מומלץ ללכת. אשתי חייכה ״איזה מזל שאתה פה" והמשיכה  " יעזור לי לאללה אם תקפיץ אותי לקניון״. כאן כבר לא היה סיכוי לחניה גם אם הייתי רכוב על קלנועית . נאלצתי לרדת למעמקי האדמה, לחניון 3 – שם אין קליטת רדיו אבל יש גז ראדון בשפע. חניה לא מצאתי ותהיתי איך זה שבעולם הדיגיטאלי שלנו אין אפליקציה שמיידעת את  השומר בכניסה שבחניון שיש בו 500 מקומות חניה ושנכנסו אליו 600 מכוניות, לא תתכן חנייה פנויה. חשבתי שזה זמן טוב לבדוק את הרחיצה. אתה מוסר את האוטו לרחיצה   וכך גם מרוויח נקודות אצל האישה, גם עושה משהו מועיל בזמן ההמתנה וגם לא צריך לחפש חניה. אבל הרחיצה בשישי מפוצצת. כולם רוצים אוטו נקי לשבת ונקודות זכות אצל האישה. יצאתי החוצה והתחלתי להקיף את הקניון בתקווה שאחרי הפעם השביעית הוא יקרוס וייפול. לאורך הרחוב, ספונים במכוניותיהם, ישבו עשרות בעלים ממורמרים והמתינו  כמו נהגי בוס לשר שיצא מישיבת הממשלה.

לאורך הרחוב, ספונים במכוניותיהם, ישבו עשרות בעלים ממורמרים והמתינו  כמו נהגי בוס לשר שיצא מישיבת הממשלה.

אחרי חצי שעה היא התקשרה וביקשה שאגיע לכניסה. היא נכנסה לאוטו בעיצומה של שיחת טלפון.״ בטח שתבואו. בשמחה. לא אני לא מכינה כלום. תבואו ככה, עם הטרננינג.״ היא מסיימת את השיחה ואני כבר יודע שיש לנו אורחים הערב מה שאומר שכל הסידורים עולים לרמת כוננות עליונה. עכשיו יש לה סיבה טובה להיות מתוחה. אני סותם את הפה כדי לא לעצבן עוד יותר, מתרווח במושב וממשיך לנהוג. ליד המאפייה אני כבר פחות מתחשב בסביבה. אמהות עם עגלות ורוכבי אופניים חשמליים נותנים בי מבט כועס. אני לא חוסם את המעבר לגמרי, אבל אם לא הייתי שם זה בהחלט היה  משמח אותם. אם היה סקר ברחוב כרגע הייתי מאבד לפחות שני מנדטים אבל מה אני יכול לעשות? חבר'ה מצטער, שישי זה חוקים אחרים.

 

משם קפצנו לחנות פרחים ודוכן של נרות ריחניים. יש באזור לול של תרנגולי הודו וחייבים לבשם את האוויר כי ריח לא נעים יבאס את האורחים ויהרוס להם את הערב. מעניין שעל הערב ההרוס שלי אף אחד לא מדבר.  הנייד מצלצל. חבר שממתין לאישתו בחניון של דיזיגוף סנטר מזכיר לי שקבענו מחר לפיקניק ואני צריך להביא פיתות וסלטים. לעזאזל. שכחתי מזה לגמרי. עכשיו אני כבר לא רק נהג, אני גם זה שצריך לבשר את הבשורה הקשה שצריך לחזור לסופר.  שעון החול מתקתק. הקטנה עוד מעט מסיימת ללמוד וביום שישי יש לנו מנהג משונה לאסוף אותה הביתה עם האוטו. אני לא זוכר שהקפידו במשפחה על המנהג הזה כשאני הייתי ילד. אני הייתי הולך ברגל ומגיע הביתה ממש לפני כניסת השבת.  אשתי מציעה פתרון יצירתי "תאסוף את הקטנה ואחר כך תאספו אותי מהמספרה" עכשיו גם המספרה נכנסה למאזן האימה. אם לא היו אורחים לא הייתה מספרה. למה אמרנו להם כן??? בזמן שאני מתעצבן היא רוצה עוד מזומנים כי הספר שלה  לא עובד עם אשראי. אני נותן לה את שארית מעותיי וממתין ליד בית הספר עם עוד כמה הורים. אבא אחד מעביר בין האבות הממתינים שואב אבק ידני. אני שואב את הספסל האחורי ואת השטיחונים ומוצא שנקל על הרצפה. זהו רגע של נחת. עד שבתי החמודה מגיעה אני מסיים את התשחץ בעיתון, ומקשיב לתכנית הרדיו החיננית של אודיה קורן ונתן דטנר.  מספרה, פיתות בסופר, עלי בייבי וכרוב סגול לפיקניק, וזהו יום שישי כמעט נגמר. שבת שלום שתהיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל נשוי ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ מרים גבה״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים מ״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות קרן אלוף /ייצוג עופר נברו, פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il

כתבו תגובה

*

captcha *