יום שישי חזר
כמעט בכל ערב שישי אני מרגיש שאני הגבינה הצהובה של תקופת הטוסט. למה טוסט ומה פתאום גבינה? כי אנחנו נמצאים בדיוק במרכזה של מהפכה טכנולוגית והתנהגותית אדירה. מצידו האחד של הטוסט, הורינו המבוגרים, שמנסים מדי ארוחת שישי משפחתית להבין מה קורה, על מה מדברים, למה קצב הדיבור כל כך מהיר ולמה במקום להסתכל אחד על השני, כולם עם הפנים בתוך הסלולרי. נכון, גם ההורים שלהם לא הבינו על מה הם מדברים, אבל אז לפחות היו מסתכלים אחד על השני ולא מביטים מתחת לשולחן כדי להקליד ווטסאפ לחברה מהכיתה.
מהכיוון השני לוחץ עלינו הדור הצעיר, שבעיקר ממלמל הברות לא ברורות, פניו בנייד וראשו בלהיט החדש של סטטיק ובן־אל תבורי, והוא לא מעלה על דעתו את האפשרות שהסבים הקשישים או ההורים העוד יותר קשישים שלו מסוגלים להגיד משהו שיהיה יותר מעניין ממה שמחכה לו בנייד. שם יש דברים שברומו של עולם, כמו צ׳אטים בזמן אמת עם חברים, משחקי מחשב שעלו יותר מתקציב מערכת החינוך ותמונות שהגיעו בתוכנה מיוחדת שמוחקת אותן בתוך עשר שניות, פחות מהזמן שלוקח לסבתא להגיד "מישהו רוצה גיבעץ'?"
כדי לגשר על הפערים ולהשיג צו פיוס בין־דורי, קבענו אשתי ואני שבארוחת שישי אין סלולריים על השולחן. התברר שמדובר בצעד לא פשוט בכלל
ואנחנו, בני החמישים, פחות או יותר, תקועים בדיוק באמצע. דו־פרצופיים שכמונו ובעלי מוסר כפול, מתגעגעים לארוחת השבת של פעם, עם שיחות פנים אל פנים ובלי גאדג'טים על השולחן, בלי רעש של טלוויזיה מרגיזה שדולקת ברקע על ערוץ הילדים.
מצד שני, הסלולרי לא זר לנו. גם אנחנו כבר נגועים במחלה ושולחים מדי פעם מבט מכור אל המכשיר, עוברים על הווטסאפ, מרעננים את המייל ובודקים אם נוסף לייק חדש לתמונה באינסטגרם שהעלינו מההופעה אתמול, שבה רקדנו שיכורים עם חברים כשבקבוק טקילה ניצב על ראשנו בגאון.
כדי לגשר על הפערים ולהשיג צו פיוס בין־דורי, קבענו אני ואשתי כלל לא כתוב, שבארוחת שישי אין סלולריים על השולחן. מעין ניסיון לשמר מסורת ברוח רבי טרפון מימי בית שני. מדובר בצעד לא פשוט, שכדי לאכוף אותו נדרשים השריפים של דור הטוסט לנקוט יד קשה ולהפנות מבטים נוזפים לעבר מי שמעז להוציא את הטלפון ולהניח אותו על השולחן.
עם כל הכבוד, אף אחד מהנוכחים אינו הרמטכ"ל, ואין לו צורך בעדכונים ביטחוניים מהשטח. החברים של הילדים אוכלים ברגעים אלה ארוחת ערב עם ההורים המעצבנים לא פחות שלהם, והתיאומים לגבי המסיבה/יציאה/צפייה משותפת ב־VOD יכולים לחכות עשרים דקות, עד שיורדו הצלחות מהשולחן.
אני מודה שהאכיפה של חוקי האנטי־סלולר מצליחה בערך כמו השמירה על חוקי הבנייה במזרח ירושלים. מי רוצה להיות הנודניק שמעיר כל הזמן לכולם שיעזבו את הנייד? מה גם שאין לי שום סמכות מול ילדיהם של בני משפחה אחרים, שגם ככה משוכנעים שאני הדוד המטורלל.
חוץ מזה, שאלתי את עצמי לא פעם לְמה בדיוק אני מתגעגע בארוחות של פעם. נכון, נחמד לבלות פעם בשבוע עם המשפחה, בלי הפרעות של משפחות אפל וצוקרברג, אבל הרי כל אחד מכם יכול לתסרט באופן די מדויק איך יישמע ערב נטול סלולריים, על מה ידברו ומי יגיד מה. השבוע, למשל, זה היה נראה ככה:
המבוגר של השולחן: "נו, אז מה אתם אומרים על הבוכריס הזה? לא חבל? להרוס ככה קריירה כזאת מפוארת. לדעתי לא היה שם כלום. הבן אדם גיבור ישראל״.
אחת הגברות (קופצת): ״איך אתה יודע מה היה שם, ומה זה קשור שהוא גיבור? ולמה שהילדה תמציא סתם, אתה יודע איזה גיהינום היא עוברת?״
הוויכוח מתלהט. לשולחן נזרקים שמות כמו ינון מגל, משה איבגי, עמנואל רוזן ומשה קצב. כולם צועקים, ואף אחד לא באמת יודע משהו.
אחר כך עולה לדיון סוגיית אראל סג"ל וסתיו שפיר. אחד מדבר על חופש הביטוי וכמה זה חשוב, אחת עונה שזו חוצפה ממדרגה לדבר ככה על חברת כנסת ועל אופניים ללא כיסא.
באיזשהו שלב כולם מסתכלים עלי, לראות מה אני חושב כאיש הומור וטלוויזיה, ואני אומר שעדיף לנסוע באופניים בלי כיסא מלספר בדיחה בלי טעם. מדובר בבדיחה מחורבנת, שלהשתמש בשבילה בטענת חופש הביטוי זה חילול קודש כמו ההוא שהכניס דגל ישראל לישבן בשם האמנות.
√ √ √
למרות החששות, בארוחת השישי האחרונה החלטתי להיות קשוח. ביקשתי מכולם להצניע את הניידים ולנסות לקיים ערב שבו כולם מסתכלים האחד לשני בלבן של האוזו. ראיתי שלילדים ממש קשה להתאפק, ומדי פעם התפלקו להם מבטים לכיוון הברכיים, אבל כנראה משהו במבט המפחיד שלי עבד, והפעם זה די הצליח. היה נחמד וחביב והשיחה קלחה.
אלא שאחרי כמה דקות העסק דעך. סביב השולחן השתרר שקט, ואני הרגשתי אחריות מיניסטריאלית. אחרי ניסיון כושל להרמת האווירה עם שיחה על הבחירות בארה"ב והצ'ינצ'ילה שמתה על הראש של דונאלד טראמפ, המשכתי הלאה ושאלתי אם מישהו ראה את השדרנית המנוזלת של NBC, שהמשיכה לשדר בזמן שהאף שלה מטפטף. כשחלק מהנוכחים הנידו את הראש בשלילה, הוצאתי את האייפון וקיבצתי סביבי כמה בני משפחה.
הסרטון עורר צחוקים גדולים, והייתי מרוצה מעצמי מאוד, עד שקלטתי מה עשיתי. נכון, שלפתי את המכשיר למטרות ציבוריות, כמכשיר הקרנה ולמען הכלל, אבל מרגע זה כבר לא היתה דרך חזרה. בתוך שניות התמלא השולחן במכשירים, כשכולם מראים אחד לשני סרטונים, דאחקות ואפליקציות חדשות.
הגדילה לעשות בתי, שהדגימה לילדים אפליקציה חדשה שבה, כשאתה פותח את פיך, יוצאת ממנו לשון צבעונית בצבעי מרמלדה. היא גם יודעת לקחת שני פרצופים ולהפוך כל אחד מהם לשילוב עם פרצופו של השני. מגניב. הדבר הביא לגל של צחוק ושמחה, ואפילו הסבים התלהבו מהעניין.
לא נותר לי אלא להודות שהשמחה והצחוק שהביא המסך הסלולרי לארוחה לא פחות טובים מהשיחות האנושיות, שמסתיימות לא פעם בצעקות, בעלבונות ובסכסוכים משפחתיים, שחלקם התחילו עוד בימי טלפון החוגה ולא נפתרו עד היום.
בשלב הזה, בימי קדם, הילדים היו מתבקשים לעזור בהורדת הכלים מהשולחן ובשטיפתם בכיור. ניסיתי את זה, אלא שסבתא בדיוק התחננה בפניהם שיורידו לסלולרי שלה את אפליקציית הפרצופים המשעשעת, וגם ילמדו אותה איך משתמשים באייקונים החדשים של פייסבוק.
הבנתי את מקומי. לקחתי ערימת צלחות מלוכלכות וניגשתי לכיור. √
snapchat היא האפליקציה למי שלא יכול להתאפק – קישור לסרט הדגמה
וכאן – הסרט- כתבת NBC מצוננת…..
