תמיד רציתי להיות שוטר – טל לזר גם תמיד רצה
ככל שאני מתקדם במעלה השנים, כך אני הופך לנרגן יותר. כלפי אשתי, כלפי הבנות, כלפי השכנים, ובעיקר כלפי הזולת. והכוונה לזולת מהסוג המעצבן.
אתמול, למשל, באחד האזורים מוכי החניה של תל אביב, ראיתי מישהו מחנה את רכבו בין סימונים של שתי חניות בצורה אגואיסטית מכוונת, כך שלא תוכל להיכנס לצידו עוד מכונית. אחרי שבדקתי טוב טוב שהנהג לא בריון מהזן שיכול לשלוף עלי סכין או לשנות לי את מבנה הפנים, אמרתי לו בנימוס ובקול שקט שהיה נחמד לו היה מתיישר קצת. הוא ענה לי באופן לא פחות מנומס: "תירגע, מה קרה לאמא שלך? אני עוד דקה זז".
בהזדמנות אחרת, בעיר אחרת, מישהו העיף חצי סיגריה מחלון האוטו שלו היישר לחלון הפתוח שלי. חשבתי שאני משתגע. כבר עמדתי לצאת ולסגור איתו חשבון, אבל האור ברמזור התחלף והוא נעלם. במקום לעבור לסדר היום ולהמשיך הלאה בחיי, הרצתי תסריטים בראש במשך שעות מה הייתי אומר לו אילו היינו נפגשים.
שאלתי את עצמי, מה קורה לי? פעם הייתי הילד שמשחק כדורגל ברחוב בין שתיים לארבע ומתחצף לשכן, שהיה מבקש שקט ומקלל ביידיש, והיום אני התרח שמוציא את הראש מהחלון בצהריים וצועק על הילדים שמרעישים. פעם אני הייתי זה שקוראים לעברו "איך אתה נוהג, פרחח!" והיום אני זה שעושה תנועות של נו נו נו לכל מיני מניאקים בכביש. אני יודע שאני לא יכול לחנך את כולם, אבל אני לא מפסיק לנסות.
√ √ √
מרוב שהכעס נוכח בחיי בתדירות גבוהה, גם הקמט שברגעי רוגז היה צץ לי מעל האף בכיוון המצח הפך קבוע. עכשיו רק זריקת בוטוקס או ניתוח פלסטי יכולים להעלימו. אני מנסה לטשטש אותו על ידי כך שאני מרים גבות שמרחיבות לי את המצח ומשוות לי פרצוף מופתע, אבל כשאני מביט על עצמי, אני נראה גם מופתע וגם מטומטם.
הבעיה היום היא שגם לחטוף את החלסטרה כמו בן אדם כבר אי אפשר. בכל מקום יש מצלמות או מישהו עם טלפון, ואם לא תשים לב, מחר תהיה בפרומו של "צינור לילה", צורח שאתה חייב שוקולד או שיפתחו לך את החדר.
זאת הסיבה שלפני שאני מתחיל להתעצבן בקולי קולות, אני מוודא שאין מצלמות אבטחה ברדיוס של קילומטר, ושהאדם הכי קרוב אלי לא מחזיק ביד טלפון במצב "הכן". אני מעריך שאם הטלפון בתיק, ייקח לו לפחות כמה שניות לשלוף אותו, ואז עוד עשרים שניות להקיש את הקוד, לחפש את אפליקציית המצלמה, להפעיל אותה, לכוון ולעשות פוקוס. מה שמשאיר לי חצי דקה בטוחה להתחרעות בסגנון חופשי וחזרה למצב רגוע כאילו לא קרה כלום.
אחר צהריים אחד, בעודי מחכה באוטו לאשתי, שיצאה לאחד מאלף הסידורים שלה, חשבתי על זה שהכי הייתי רוצה להיות שוטר. להעניש את הרעים, לעשות סדר ברחובות, להחזיר את השלווה לעיר. זה כל כך אני. אני יודע שהמשכורת לא משהו, וגם התדמית מתחת לחגורה (פחחח), אבל אני רוצה להיות שוטר פשוט. לא סגן ניצב, לא ניצב. שוטר פשוט מהשורה.
המדרכות יוחזרו לאלתר להולכי הרגל. אני אוציא את הבטרייה לרוכבי אופניים חשמליים ואכריח אותם לפדל, ואטפל בנקניקים שלא מנקים אחרי הכלב
√ √ √
תחשבו עלי במדים כחולים, כובע, חגורה עם אזיקים, אקדח, פנס, טייזר ופנקס דו"חות. אני אתחיל בסיור בוקר בחניון בית הספר. ההורים שחונים בדאבל פארקינג יחטפו מייד 200 שקלים, ולא, אין הנחה להורים מוועד הכיתה. אם אזהה ילדה שמדברת לבת שלי לא יפה ופונה אליה בשפת גוף מאיימת, אגש אליה, וממרומי קומתי אומר לה: "ליאתוש, תתלווי אלי לניידת".
כל נושא סכסוכי השכנים יירד לגמרי מהפרק. אף אחד לא עושה מסיבות אל תוך הלילה או חוסם לך את החניה כשאתה שוטר. גם הכלב הגדול של משפחת שקדי יבין לבד למראה הניידת בחוץ שכדאי לו להפסיק לנבוח בארבע בבוקר.
החמור שנוסע בזיגזג כי הוא בדיוק חייב לשלוח ווטסאפ יקבל ממני ברמקול קריאה מפחידה עם הטקסט הקלאסי "מאזדה לבנה תעמוד בצד". אחרי שהוא יתחנן ויגיד שהוא גדל על "האשם תמיד" ו"רדיו חזק", אני אחייך ואתקע לו דו"ח של 500 שקלים, כי כשמדובר בבטיחות אני לא לוקח שבויים.
אבל אין לי כוונה להתרכז רק בכביש. לקראת הצהריים אני מתכוון להתחבא בסופר, ממש בתוך המקרר, ולטפל במריחי הקוטג'. כן כן, האנשים האלה חסרי הבושה שפותחים את המכסה ומרחרחים, כי הם לא סומכים על תאריך התפוגה.
משם אמשיך לארון הלחם ואארוב לממששי הלחמניות וממזמזי הפיתות, שחושבים שארגז הלחם הוא פינת ליטוף. הממששים האלה, שלפני רגע קינחו את האף, מדביקים אותנו בכל מיני וירוסים. הם אויבי הציבור. בכוונתי לארוב גם לכל טועמי החמוצים ומנשנשי הפיצוחים, שבדרך אגב טועמים זיתים תוך כדי דחיפת עגלת הסופר ואחר כך מחפשים איך להיפטר מהחרצנים. תמיד בסוף הם זורקים אותם לבסטה של הירקות.
בימי שישי אחר הצהריים אגיע לחוף הים. כל החכמולוגים עם הג'יפים והטרקטורונים – ראו הוזהרתם. נגמרו החגיגות, ימיכם הגדולים מאחוריכם. יש לי תחושה שבים אני אלך על גירסת דיוויד הסלהוף מ"משמר המפרץ". אהיה שוטר ימי עם בגד ים אדום קטן ומצוף צמוד, אבל בזכות גוף תמיר ושרירי אשדר סמכותיות, בתקווה שגם גירסה מעודכנת של פמלה אנדרסון תגיע לתת כתף. המדרכות יוחזרו לאלתר להולכי הרגל. אני אוציא את הבטרייה לרוכבי אופניים חשמליים ואכריח אותם לפדל, אחר כך אטפל בנקניקים שלא מנקים את הקקי של הכלב שלהם. אחרי מפגש אחד איתי הם יעברו לגדל דגי זהב.
הייתי יכול להמשיך ולחלום איך אני סוגר חשבון עם כל עברייני ישראל, אבל צופר מנג'ס העיר אותי. התברר שבזמן שהירהרתי חסמתי רכב עם תו "רופא בתפקיד". הדוקטור צעק לי שאזוז כבר לכל הרוחות, ושטיפוסים כמוני צריך לשלוח לבית סוהר. "תירגע", אמרתי לו. "עוד דקה אני זז". √
