איור: עובדיה בנישו
הפיגועים הקטלניים והטרגיים של השבועות האחרונים הכניסו הרבה חרדה לאווירה הכללית, והפכו את שאלת הרישיון לנשק וה"אקדח לכל אזרח" לוויכוח לאומי. לפי הדיווחים, ההסתערות על חנויות האקדחים חסרת תקדים, ואם ייווצרו שם בכניסה תורים וויכוחים מי היה קודם, זה עלול להיות מסוכן, הרי מדובר באנשים חמושים. נוסף על כך, לא מעט אנשים שעד היום בקושי העזו להתקרב לאקדח סיכות שואלים את עצמם אם לא הגיע הזמן שלהם להוציא רישיון ולהצטייד באקדח אופנתי.
כולנו רוצים לחיות ולהיות מסוגלים להגן על עצמנו, ואם קופץ עליך איזה מדרוב עם נשק ומנסה לחסל אותך – כנראה לא יעזור אם תסתער עליו בהסברים למה אלימות אינה הדרך, ובהחלט עדיף להשתמש באקדח. אם בעזרת האקדח גם תצליח לפגוע בקם להורגך, תזכה בכמה דקות של תהילה ותהיה גיבור לרגע, שזה תמיד נעים – בעיקר כשמזמינים אותך להתראיין בתוכניות טלוויזיה עם השאלה הגאונית: "על מה חשבת כשהוא התנפל עליך?". כנראה לא חשבתי מה עדיף בפסח, חופשה באילת או במיקונוס.
אבל גם הרעיון שפתאום כולנו נסתובב עם אקדחים ברחובות לא נראה לי הכי נבון. אני, למשל, מכיר את עצמי ויודע שעדיף לא להפקיד כלי כזה בידיי הלא יציבות. לפני הכל, התדמית של אדם שנושא אקדח לא יושבת עלי טוב: אין לי הסממנים של קאובוי עברי, ואף אחד מעולם לא התבלבל ביני ובין קלינט איסטווד.
אם הייתי מנסה לשאת אקדח על החגורה, הוא היה מכביד על המכנסיים שלי, שגם ככה יש להם נטייה להיגרר כלפי מטה למחוזות הזלמן. מתאים לי יותר להסתובב ביד עם מנת שווארמה, ומקסימום אם המצב הביטחוני יסלים, אני אחזיק ביד השנייה גם בקבוק עמבה לחיץ שאיתו אוכל להשפריץ את החומר הקטלני לעבר המחבל.
גם ברמה התפעולית נשיאת אקדח לא מתאימה לי. רובנו מתקשים להתמודד עם תפעול של טלפון חכם, ונוסף על כך אנחנו גם נוטים להפיל אותו לרצפה ולשכוח אותו בכל מיני מקומות. תארו לכם שבמקום זה הייתם מסתובבים עכשיו עם אקדח. כמו כן, אם באופן רגיל ברגע האמת של פיגוע טרור הייתי בטח מגיב באופן בוגר ואחראי – כלומר, נשכב על הרצפה ומחבק צמיג של מכונית או נמלט מהמקום בצעקות "אמא! אמא!" – כשיש לך אקדח זה מחייב אותך להסתער על התוקף, מה שפחות מסתדר לי כרגע.
לא הייתי ביחידת המסתערבים, בדובדבן ואפילו לא באננס, וברגע האמת, כשיהיה צריך לשלוף נשק בסגנון ליאור רז והחבר'ה מ"פאודה", עם איזה טקסט מאיים בשפה שהיורה יבין, אני אנסה להיזכר בשיעורי הערבית מבית הספר ובסוף אדקלם מה שאני מכיר מ"סטארסקי והאץ'" – "יו הב דה רייט טו רימיין סיילנט". או שאסתכל על הפנים של המחבל, לנסות להבין מאיפה הוא מוכר לי או לאיזה שחקן מנטפליקס הוא דומה, ועד שאזכר השליפה תהיה איטית מדי, וקרוב לוודאי שאני אירה לעצמי בטעות ברגליים או בסנטר – כמו שקורה לי כשאני מנסה לקדוח חור בקיר. הסיכוי שאכוון לראש של מישהו ואפגע שואף לאפס. אני זוכר את ההישגים שלי ממטווחים בצבא, ולא היה מדובר בסילבסטר סטאלון, בקושי בלואי דה פינס.
אקדח זה גם משהו שצריך לתחזק, לשמן, ללכת איתו למטווחים ולהרחיק מילדים, וכמו שאני מכיר את עצמי, כנראה אשים אותו במקום שלא אזכור לעולם היכן הנחתי אותו. זה בהחלט מסוכן, לפחות עד שימציאו את אפליקציית "פיינד מיי גאן", אף שאם האפליקציה תדווח שהאקדח שלך נמצא באזור שכם – כנראה זה מאוחר מדי.
עיינתי בדרישות הסף לקבלת רישיון לנשיאת נשק ולא ראיתי שם קריטריונים קשים במיוחד, פרט לזה שצריך להיות אזרח ישראלי מעל גיל 18 עם שליטה בסיסית בעברית וחוות דעת של רופא. לדעתי, מי שרוצה לקבל רישיון לנשק צריך קודם כל לשלוח סרטונים שלו בזמן הנהיגה, כדי לשמוע בבירור כמה פעמים במהלכה הוא אמר לנהגים במכוניות סמוכות, "אני ארצח אותך". נוסף על כך, השלטונות יצטרכו לקבל חוות דעת מאשתו שמכירה אותו היטב, ואולי חושבת שהוא ילדותי, חמום מוח, מנהל סכסוך מר ורצוף איומים עם השכן על החניה בבניין, ובאופן כללי היא לא היתה נותנת לו אפילו לתפעל אקדח מים.
בארה"ב אפשר להיכנס לכל חנות כלי נשק ולקנות M-16, והמחשבה שזה מה שיקרה כאן מפחידה למדי. בואו נודה באמת: יש בקרבנו המון מטורללים שממש לא כדאי לתת להם רישיון לנשק, ויותר מתאים להגדיר אותם כפסיכים עם רישיון. תחשבו רק על כל המטורפים בכבישים שאתם לא באים להם טוב, הפסיכים שתוקפים את המאבטחים בבתי חולים, הורים שבאים לבית הספר כדי להרביץ למורים שלא דיברו יפה לילד או חובבי תגרות הכתר פלסטיק באילת – מה היה קורה אם במקום כיסא פלסטיק היו להם אקדחים?
אם כל אחד פה יתחיל לכוון נשק על כל מה שלא נראה לו, כולל העובדה שלא נותנים לו להיכנס למועדון או מעירים לו שהוא החנה את הג'יפ על המדרכה, זה ייגמר רע מאוד. תחשבו מה יקרה אם בסופר, ליד מחלקת נקניקים, תפעל גם מחלקת נשקים. אנשים יקנו אקדחים באריזה משפחתית, וכשהם יגיעו לקופה ומישהו יעיר להם שהם עקפו בתור, הם גם יקבלו הזדמנות להשתמש בו.
הרהורי פרישה
יש רגעי שיא קטנים בחיים שבהם אתה אומר לעצמך, זהו, יותר טוב מזה כבר לא יקרה לי. היו לי כמה רגעים כאלה שבהם חלקתי זמן במה עם דמויות שאני מעריץ, ואני מודה שהתחושה מתוקה מדבש. זה קרה לי בשנים האחרונות כשניגנתי, כחלק מהלהקה שלי, ביחד עם גידי גוב, אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון האגדי בהופעות אירוח משותפות. בשנייה אחת חזרתי לגיל 15, שנת 1973, אז ראיתי עם הוריי את להקת כוורת באולם אלהמברה ביפו ונותרתי עם פה פעור מהנגינה, מהשירה ומההומור. עכשיו, 50 שנה אחרי, אני עומד מטר מסנדרסון על הבמה, צובט את עצמי תוך כדי נגינה כדי לוודא שזה אמיתי, אם כי גם הצביטה יכולה להיות חלק מחלום.
השבוע הופענו יחד עם שלום חנוך במשכן לאמנויות הבמה. פתחנו את המופע בשעה של מיטב להיטינו, ואחרינו עלו לבמה שלום חנוך ולהקתו הנהדרת. עמדתי בצד הבמה והאזנתי לשלום שר וללהקה שלו מנגנת, ונזכרתי בעשרות ההופעות שבהן ראיתי אותו עם תמוז, עם גיטרה או במופע "אדם בתוך עצמו", שבו הייתי סבל מן המניין וסחבתי רמקולים ששברו לי את הגב. משה לוי, המוזיקאי המחונן שמלווה את שלום כבר שלושה עשורים, ניגן באורגן האמונד שהשארתי בשבילו על הבמה, ולפתע הוא סימן לי להתקרב. לא ממש הבנתי מה פשר תנועת היד שלו, וכשהוא המשיך לקרוא לי, הבנתי שהוא מזמין אותי לנגן.
אני? אנגן עם שלום חנוך? סימנתי לו בתנועות נמרצות שזה ממש לא מתאים, אבל הוא התעקש ואני נעתרתי. אלה היו חמש דקות מתוקות של "שיר דרך", ולרגע קצר שלום אפילו הסתכל אלי, חייך וסימן לי תנועת וולקאם קטנה.
זהו, אני יכול לפרוש. ניגנתי עם שלום חנוך.