גלץ -מה שקורה עכשיו …זה שאני לא ישן מספיק – טליק
בין כל הדברים שמשתנים סביבנו והטכנולוגיות החדשות שמאיימות להטביע אותנו, ניצב הרדיו כצוק איתן. למרות שהומצא עוד בסוף המאה ה־19, מעניין להיווכח שהוא לא השתנה מהותית עד היום, וגם שרד את כל המתחרים הצעירים והקולניים שצצו בדרך – הטלוויזיה, הכבלים, הלוויין, האינטרנט, הסלולר ודני דנון.
במהלך השנים נפטרנו גם בצער רב וביגון לא קודר מתקליטי הוויניל ומהקלטות. הווידאו עבר ל־DVD, שהוחלף ב־VOD, והדואר עם האוטו האדום והבולים פינה את מקומו לדואר האלקטרוני. אבל הרדיו, למרבה הפלא, עוד כאן. תחנות אזוריות מרשתות את הארץ לאורכה ולרוחבה, והודות לפקקים, שיעורי ההאזנה רק עולים.
מבחינתי, ההבדל הגדול בין טלוויזיה לרדיו מתבטא בבגדי העבודה. הרדיו נותן לך את החירות להופיע בטרנינג ונעלי בית, עם זיפים של שבוע, בלי שעברת אצל הספּר לפני השידור, ובלי מייק אפ שנועד להחביא את הקמטים. במקום אולפן הטלוויזיה העמוס והרועש אתה יושב באולפנון קטן וחולק אינטימיות עם מפיקה, טכנאי וכוס קפה, וכנראה גם עם עוד עשרות אלפי מאזינים. אני אוהב את זה.
√ √ √
השבוע, אחרי הפסקה ארוכה, חזרתי לגלי צה"ל עם תוכנית בוקר חדשה בין שש לשבע. שעה לא קלה, אני מודה, אבל אני בונה על משכימי הקום, אנשי העמל והצווארון הכחול, נהגי המוניות, נהגי ההסעות, פועלי בניין ובעלי קווים לחלוקת פיתות. אני צריך לקום כבר בארבע, מה שאומר שאני צריך להיות במיטה כבר בעשר ולאכול ארוחת ערב כבר בשמונה, ממש כמו ילד בן חמש. חסר רק שאשתי תקרא לי את "הכבש השישה־עשר" לפני השינה, ואני מסודר.
בחזרה למסדרונות גל"צ אחרי כל כך הרבה שנים יש משהו מיוחד עבורי, למרות שבשעה שאני מגיע לתחנה המסדרונות די ריקים. השנה היתה 1976 כשהצעתי לתחנה את שירותיי, טרם גיוסי לצה"ל. חשבתי שאני יכול להיות עורך מוסיקלי לא רע, אבל נפסלתי בבחינות, כנראה על חוסר ידע כללי או איי־קיו נמוך. לעולם לא אדע.
אבל לא אחד כמוני מוותר. הרצון לשרת בתחנה המשונה הזאת, שכפופה לצבא מצד אחד אבל עדיין שומרת על סוג של עצמאות מצד שני, היה חזק ממני. הצלחתי לשכנע את המפקד הטכני של התחנה, אריה עציוני, שאני מומחה ענק בהקלטות ושידור, מה שכמובן היה שטות מוחלטת, שלא לומר שקר גס. עציוני בלע את הלוקש, אבל בלשכת הגיוס שלחו אותי לתותחנים. רק אחרי שנה קרבית ברמת הגולן, שלוּותה בירידה תלולה בפרופיל, הצלחתי במשימה.
אני זוכר את היום הראשון כמו אתמול. הבניין המתפרק ביפו, שממשיך להתפרק גם ברגעים אלו, האנרגיות המטורפות של החיילים, ואבק הכוכבים, שפיזרו סלבריטאי התחנה באולפנים. הכוכבים הגדולים היו אז אלי ישראלי־לי־לי־לי, ששידר מדי בוקר, דורי בן זאב, שהמציא שפה משלו והיה הראשון לזהות את הפוטנציאל של "כוורת", יואב קוטנר, שהיה כבר אז גורו של מוסיקה, ענקי הג'אז דובי לנץ ודני קרפל, וחיילים זבי חוטם בני 19 כמו אורלי יניב ומשה מורד, ששידרו תוכניות ד"ש עם שיר, עם שורות אלמותיות כמו "לרותי החמודה שפשוף קל ונעים בשירותך הצבאי, מאחל החבר האוהב ציון". בלילה זה היה "לא רוצים לישון עם גילת מואב", שם שהחטיא בגדול, כי היו די הרבה שרצו לישון איתה.
אהבתי לעבוד עם האנשים המוכשרים הללו ולתרום משלי. למדתי את כוחה של המדיה ואת יכולתה להגיע לכל בית, ואהבתי לשמוע את שמי ברשימת הקרדיטים של התוכנית.
כשאנואר סאדאת הגיע לירושלים, העלו אותי על גג מלון הילטון כדי להחזיק אנטנה שתחבר בין תל אביב לירושלים. בהמשך נשלחתי גם לרוץ אחריו עם כבל בחולות אל־עריש. אני זוכר שהוא הלך די מהר.
במסדרונות גל"צ פגשתי את מי שהפך לשותף חשוב בחיי וחבר נצח, יזהר אשדות. הוא היה עורך מוסיקלי, ובילינו יחד מאות שעות בתקליטייה, חולמים לעשות מוסיקה משלנו. באולפן ב' כתבנו את "רדיו חזק", ובאולפן א' הקלטנו לילה אחד, בגניבה, את "תנו לי רוקנ'רול".
מאז השחרור חזרתי לגלי צה"ל אינספור פעמים. גם כטכנאי במילואים וגם כאיש תוכן. הייתי אורח קבוע אצל ארז טל ואברי גלעד בתוכנית המיתולוגית "מה יש", שם נולדו האשם תמיד, ימי איציק ועוד דמויות מטורללות, שמלוות אותי עד היום ולא נותנות לי מנוח.
√ √ √
לפני כשבוע הלך לעולמו חבר להקת "מנהטן טרנספר" טים האוזר. כש"מנהטן" היו פה, לפני שלושים שנה, נתבקשתי להביא אותו לתחנה לראיון אצל דני קרפל. עבדתי אז ב"הד ארצי". האוזר היה אמריקני אלגנטי ועדין, מטופח ולבוש היטב. הגענו ליפו בחצות, ומכיוון שהכרתי היטב את התחנה משנותיי כחייל, הרשיתי לעצמי להכניס אותו מהשער האחורי, ממש כמו שעשו ה"מקורבים", בסודיות ובחושך מוחלט.
האיש התעלף מפחד. הוא היה בטוח שאני רוצח סדרתי ושאני עומד לחנוק אותו עם הסמבוסק גבינה שקניתי מאבולעפיה. הש"ג הצעיר עם ה־M-16 בכניסה גרם לו להזיע, והנוקאאוט הסופי היה כשהגשתי לו קפה מקנקן צבאי לכוס פלסטיק כחולה וחלבית. מאז הוא לא חזר לארץ.
גל"צ של היום היא עדיין תחנה אהובה ומוערכת, אך גם שנויה במחלוקת, ויש המערערים על הצורך שלה להתקיים. עבורי היא היתה בית ספר מעולה לחיים, ואני חוזר אליה בכל פעם בשמחה. יש עוד המון זיכרונות וסיפורים שאפשר לספר, אבל אשתי אומרת שכבר תשע בערב, ואני צריך ללבוש פיג'מה ולהיכנס למיטה, כי יום עבודה מחר. √
קבלו את רדיו חזק שנכתב באולפן ב׳ של גלי צהל – כאן בעוד להיט – ערוץ אחד – 100 אחוז רייטינג 1980 תיסלם פעם ראשונה בטלויזיה בהרכב מלא
