כדור שינה (איור טליק)
גילוי נאות: נכון לכתיבת שורות אלו ראיתי רק משחק מונדיאל אחד בשלמותו – איראן־ניגריה. המשחק הסתיים ב־0:0, ולצערי היה כנראה אחד המשחקים הכי משעממים בהיסטוריה של הכדור. השחקנים פיהקו תוך כדי ריצה, השוערים תפסו תנומה על קו השער, והשופט התיישב במרכז המגרש וביקש שיעירו אותו אחרי 90 דקות.
אבל אפילו לסוציומט כדורגל כמוני, שהשם היחיד שהוא זוכר מגביע העולם זה מראדונה, קשה שלא להבחין בחגיגת המונדיאל מסביב. אנשים חרוצים, שעד לפני חודש קמו בכל בוקר כמו אריות והגיעו נמרצים לעבודה, זוחלים היום למשרד חיוורים וטרוטי עיניים וממלמלים לכל עבר: "בגלל צ'ילה ישנתי רק שעתיים הלילה". הפקקים הפכו רגועים יותר, לא עוקפים מימין ולא נדחפים משמאל. לאנשים אין כוח לצפצף ולא ללחוץ על הגז.
בהתכתבויות הווטסאפ בין החברים אני נשאר דומם, אבל אני רואה איך השיח בין האוהדים תופס צבע לאומי. חברים שגדלו בבית אמא על גפילטע פיש וצימעס מציגים את עצמם בנונשלנטיות בתור "אנחנו הברזילאים". הם שומעים רק סמבה, מגדלים תלתלים, מדברים במבטא ברזילאי ומסיימים כל מילה ב"אאו". "היינו במסעדאו", "הילד משחק במגלשאו", "יצאנו לחופשאו".
חבר אחר, בעל חברת ניקיון, אימץ את ניגריה. הוא אמנם בולגרי, אבל הפועלים שלו ניגרים, אז אחרי העבודה הם יושבים, שותים יחד בירה וצוחקים על נבחרת קמרון.
החברים, שיודעים שההבנה שלי בכדורגל קלושה, מזמינים אותי לערבי צפייה משותפת. בהתחלה התחמקתי בנימוס, עד שהצצתי ונפגעתי. התברר לי שכל משחק הוא בעצם תירוץ לחאפלה. במשחקים של איטליה הגיש המארח, אוהד איטליה, פיצות, פסטות וקיאנטי, וברקע נוגנו שירים מפסטיבל סן רמו. כשאיראן שיחקה מול ארגנטינה הלכתי לחברי הפרסי והתענגתי על גונדי. בסוף המשחק, כדי לצאת בסדר עם כולם, קפצתי לחבר ארגנטינאי והשתלבתי בטבעיות בחגיגת האסאדו. כשברזיל על המגרש אנחנו שותים אצל משפחת ברזילי (לשעבר חודדה) קפיריניה, ואשתו של המארח מסתובבת בבית במכנסיים קצרים ובטוחה שיש לה תחת ברזילאי.
מכיוון שהמשחק עצמו פחות מדבר אלי, התחלתי לשים לב לדברים הקטנים שמסביב. טירוף המסכים הענקיים מאפשר לרדתֿ לפרטי הפרטים של הופעת השחקנים. אפשר בקלות לראות מי התגלח הבוקר, מי מרח ג'ל, למי יש בעיית עור ולמי היו חצ'קונים בילדותו. כשחצי מיליארד אנשים צופים בך, אתה חייב להקפיד יותר על הופעתך החיצונית, ובתכלס, זה הרבה יותר חשוב מהשאלה איך אתה משחק.
רוב השחקנים מודעים לנפלאות ה־HD ולא יוצאים למגרש לפני שעוברים מסדר אצל הסטייליסט של הקבוצה. פעם נבחרת כדורגל הסתפקה במאמן, מנג'ר, נהג, מעסה, אורתופד ופיזיותרפיסט, אבל היום לא תמצא נבחרת שלא גוררת איתה לכל משחק גם קוסמטיקאית, מניקוריסטית ומעצב שיער. המאמן של איטליה, צ'זארה פרנדלי, למשל, מתלבש כמו דוגמן של גוצ'י. בגדיו מגוהצים, שערו משוח לאחור, ואני יכול בנקל להריח מהטלוויזיה את האפטרשייב היוקרתי שלו. 29 מעלות ו־60 אחוזי לחות במגרש, והאיש אפילו לא נראה מזיע.
שחקן כדורגל זה אומר גם נשים יפות. לחבר'ה האלה, שיודעים לרוץ מהר, לבעוט ולהרוויח המון כסף, מחכה בבית דוגמנית יפה או זמרת. לא זמרת פולק, קאנטרי או יודל, אלא זמרות פופ, שהיו יכולות להצליח גם בדוגמנות באותה מידה. הידעתם, למשל, ששאקירה היא חברתו של בלם ספרד ג'רארד פיקה? גם אני לא. אבל היא כן. עכשיו, שספרד הודחה, הקשר ביניהם יעמוד למבחן.
אגב, הראשון לזהות את הטרנד היה דיוויד בקהאם, כשחבר לנערת הספייס גירלז ויקטוריה. אבל הוא בטח למד את זה מאייל גולן ואילנית לוי.
שלב שמינית הגמר יוצא היום לדרך, והספירה לאחור מתחילה. בעוד שבועיים המונדיאל הזה יהיה נחלת העבר. גם הגונדי, האסאדו, הלזניה והסמבה אצל משפחת חודדה יהיו לא יותר מזיכרונות נעימים. אז תבלו, כל עוד אתם יכולים.
עבודה בקיץ
הקיץ כבר מעבר לפינה, והמחשבה שהבנות יישבו כל יולי־אוגוסט בחדרים המבולגנים שלהן ויאכלו במבה מול המחשב מטרידה אותי. ניסיון השנים האחרונות לימד אותי שפריט האופנה הפופולרי ביותר בחודשים האלו הוא הארנק שלי. הביקורים התכופים שלי בכספומט בקיץ שעבר נראו חשודים אפילו לשומר בכניסה לבנק. הבנתי שהשנה אני חייב להפסיק את זה.
בכל פעם שיש לי לבטים מה עושים עם הילדים בחופש, אני מנסה להיזכר מה הוריי עשו איתי. גם לנו היו קייטנות, אבל מסוג אחר. קייטנת הדודים שלי מנחם ואסתר, למשל. עם בוא הקיץ היו הוריי שולחים אותנו למושב הדתי שלהם, כפר מימון שבנגב, לשבוע־שבועיים. שם אכלנו אוכל כשר, התנסינו במיון אפרוחים, השקינו את הפרדס, נסענו בטרקטור והלכנו לבית הכנסת. זה היה מקסים ושונה וזכור לטוב.
אז מה, לשלוח היום את הבנות שלי למושב או לקיבוץ? לשבועיים??? "לא יקרה", כמו שהן אומרות. מה גם שפרדסים וטרקטורים הם זן בהכחדה, וברוב הקיבוצים כבר לא נותרו מתנדבות וחדרי אוכל. גם החקלאים קיימים במספרים מצומצמים. רבים מהם עברו לתעשייה ולנדל"ן.
עבודה בחופש היא רעיון טוב. יש לזה מסר חיובי, מעודד יצרנות ודוחה עצלנות. העליתי את הנושא בזהירות. סיפרתי לבנות איך חבריי ואני היינו קוטפים סברסים בשדה, ואחר כך מוכרים אותם מיוזעים בכביש הראשי. היינו חוזרים הביתה שזופים ומלוכלכים ועם יותר קוצים מכסף, אבל מאושרים עד הגג.
האמצעית אמרה שהיא שמעה פעם את המילה סברס, ושנדמה לה שזה היה בהקשר של ארטיק. אחותה אמרה שלקטוף סברס זה מגניב, אבל הדגישה שפעילות מסוג זה עשויה להפריע לה לצפות ב"השמינייה". וזה דבר שהיא לא רוצה.
משהו מהמסר החינוכי בכל זאת נקלט כנראה, כי הקטנה שלנו החליטה שהקיץ היא פותחת קייטנה לילדים בני ארבע. היא חישבה שאם כל ילד ייתן לה 200 שקלים, היא עושה מחזור של 2,000 שקלים.
אהבתי את הכיוון ושאלתי אותה מה תיתן להם לארוחת בוקר. היא הסבירה לי שפעם נתנו שוקו ולחמנייה, אבל היום קמח לבן וחלב לא נחשבים למזונות בריאים. "צריך לסחוט לילדים מיץ טבעי ולקנות סילאן ולחם שיפון", אמרה. ראיתי שהקייטנה הולכת לקראת פשיטת רגל (שלי), ואחרי שחישבנו יחד את ההוצאות מול ההכנסות, הודיעה הילדה שהעסק לא כלכלי, ושעדיף לה לחתום אבטלה בלשכה. √
כדי להחזיר את כולנו לפרופורציות לפניכם משחק כדורגל בין ישראל לברית המועצות חמש אפס לרוסים.
הקריין : ״הישראלים מכבדים את הבנות הרוסיות היפות אשר ביציעים …. ״גדול!
yairn@israelhayom.co.il
