בערב שבו התחרה ים המלח על מקומו כאחד משבעת פלאי עולם, ישבתי מול הטלוויזיה דרוך כמו יגאל רביד לפני האירוויזיון. כדי להיכנס לאווירה נתתי לבנות דג מלוח, אכלתי בוטנים מלוחים, שמתי על השולחן מלחייה נגד עין הרע, וכל הערב קראתי לאישתי אשת לוט.
התוצאות העציבו אותי מאוד. כיביתי את הטלוויזיה, נכנסתי לדכדוך ושקעתי למקומות נמוכים. לאות אבל מרחתי את עצמי בבוץ שחור וישבתי נוגה בסלון. למה, חשבתי לעצמי. דווקא כשהיינו כל כך קרובים לחוות גאווה לאומית על משהו שהוא לא הפצצה של כור או שיגור מוצלח של טיל מחולות פלמחים. למה זה מגיע לנו?
האמת היא שבתוך תוכי ידעתי שים המלח לא יהיה אחד מפלאי עולם. פשוט כי לא התכוננו כמו שצריך.
ראשית, טעינו בליהוק. כי מה למדנו מההצלחות הבודדות שלנו באירויזיון? שצריך לשלוח זמרים ממוצא תימני. גלי עטרי, יזהר כהן, דנה אינטרנשיונל. איתם זה עבד, ובגדול. העולם אוהב אותנו כשאנחנו תימנים. לכן, המסקנה המתבקשת היא שהיינו צריכים לשלוח לתחרות את ראש העין או את מושב גאולי תימן, ולא את ים המלח.
אבל גם שיווקית ומיתוגית טעינו. חבר'ה, ים המוות זה לא שם שתופס. זה לא אופטימי. לא דינאמי. לא קליפי. פלאי עולם זה אנרגיה מתפרצת, תנועה מתמדת, מים זורמים ויופי שאי אפשר לעמוד מולו. אנחנו שלחנו ים מת, וכמו תבשיל שנעשה ברישול – מלוח מדי. פלא עולם זה גם לא משהו שמצמידים לו מפעל. חברים שהיו במפלי האיגואסו, שהוכרו כפלא עולמי, סיפרו שאפילו גזלן לא היה שם. אז מפעל ברום?
המקום לא חף מבעיות, בואו נפרצף את זה (lets face it). לא צמחייה, לא גלים, קו חוף שכדי להגיע אליו מהמלונות צריך לקחת הסעה כי הוא מתרחק כל הזמן. בקיצור, לא ממש מזמין. הוויז'ואל הכי סקסי ששווק לחו"ל היה קשישים עם פסוריאזיס מכוסים בוץ שחור, כשברקע ריח הגופרית שדומה מדי לביוב. גם התמונות של ספנסר טוניק עם יאפים ערומים מרחוק לא הועילו. עירום מצלמים מקרוב, אחרת אין לו אפקט.
אני זוכר את הביקור האחרון שלי שם עם המשפחה. את רוב הזמן כילינו בחיפוש אחרי אחת הבנות, שנפלה לתוך בולען. ואז השאטלים והטרמפים והמסעות הרגליים המתישים מהמלון לשפת המים ובחזרה. כשצעדנו על האדמה היבשה לא יכולתי להימנע מהמבט המיוסר של הבנות, ששאל ללא קול: "אבא, למה? למה באנו לכאן?"
והנה, כמה ימים אחרי השבר העמוק שחוויתי עם היוודע התוצאות, עודכנתי שהממשלה הצביעה נגד חוק הגנה ושיקום ים המלח. איך??? האם היד שסימסה בהיסטריה התעייפה כל כך שלא היה כוח להרים אותה להצביע בעד? זה קצת דומה לבחור שמחזר אחרי מישהי בלי הפסקה, מתאר אותה לחברים במלים מדהימות, שופך עליה מחמאות, שולח פרחים, ובסוף – כשהיא אומרת לו לא – הוא אומר לה: "יאללה יאללה, מי שם עלייך בכלל, יא מכוערת.". בקיצור, הלך הפלא, נשאר המלח.
אבל אסור להתייאש. יש לנו מה להציע לעולם, ולקראת התחרות הבאה, הנה המלצה על כמה פלאי טבע אחרים בישראל.
1. המשא ומתן לשלום. פלא שנמשך עשרות שנים ומפיל בקסמו דורות שלמים. מדובר במבוך מפותל ורווי סכנות, שככל שאתה מתקדם בו ושנדמה לך שהגעת לסופו, מתברר לך לתדהמתך שאתה רק בהתחלה.
2. הצפות. נחלי שכונת התקווה הם התשובה שלנו לאמזונס. מדובר בנהר שוצף של מים, ששוטף כל חורף שכונות מצוקה נבחרות בארץ. הנימוק לזכייה: עדות נוספת לעוצמתם של איתני הטבע מול אפסותו של האדם (בעיקר זה שעובד בעירייה ואחראי על התשתיות).
3. מע"צ. אחת האטרקציות הפלאיות בעולם, וכמה נחמד שהיא פה אצלנו. ככל שסוללים יותר כבישים ובונים מחלפים, כך מתרבים הפקקים. עוד תופעה שאין לה הסבר.
4. הים התיכון. רצועת חוף מופלאה, שמהווה בית גידול לכמה וכמה בעלי חיים וגם לחיות כמו נהגי טרקטורונים וג'יפים. לים שלנו יש קסם מיוחד: כמה שמזרימים אליו מי שפכים, הוא אף פעם לא מתמלא.
5. הקישון. סמל לכוחו של הטבע. כנגד כל הסיכויים, למרות הזרמת מתכות כבדות ורעלים, עדיין יש דגים שמתעקשים לחיות בו, דייגים שמתפרנסים מאותם דגים וחולי סרטן בפוטנציה שקונים ואוכלים אותם.
6. ערוץ 1. תופעה ייחודית בנוף ההיסטורי, וההוכחה שהדינוזאורים לא הוכחדו, אלא חיים בירושלים. מדענים מכל העולם מנסים לחקור כיצד הערוץ הכי עשיר בארץ מייצר את התוכן הכי עני, בינתיים ללא תשובה.
יש למה לחכות. כמאמר המשורר: "עוד לא תמו כל פלאייך".
תרקוד היא אמרה לי תרקוד
בשבוע שעבר ייסדתי פינה הבוחנת ביטויים מעניינים בעברית של זמננו. ראשית, תודה רבה לכל מי שהגיב. איך אומרים? תודה רבה לכם. ואנחנו ממשיכים היום עם 'עקרון המילה החוזרת בסוף'.
יש לי חבר שסיגל לעצמו מנגנון דיבור מוזר. כדי להדגיש רעיון מסוים במשפט הוא חוזר על מילות המפתח בסופו. לדוגמא: "הלכתי למשרד הפנים, הלכתי". שימו לב שב 'הלכתי' השני יש נימה ברורה של טרונייה. או: "האוטו הזה? על הפנים האוטו הזה". באוטו השני ניכרת כבר אכזבה עמוקה, שמלווה גם בנחרת בוז.
התופעה הזו אמנם עילגת, אבל בתכל'ס, עושה את העבודה ומחזקת את מה שיש לחזק. "הבן זונה חייב לי כסף כבר שנה, הבן זונה". משמע, חשבתי שהוא בן זונה כשהתחלתי את הסיפור, וחובו הכספי רק חיזק את מה שחשבתי עליו. בחזרה השנייה אני פתאום מבין בהשתאות שהוא אולי בן זונה, אבל אני בעצם האידיוט.
האמת היא שיש משהו מקסים בדיבור הזה. אני, למשל, יש לי זיכרון על הפנים יש לי, וגם כל מיני הפרעות קשב ובעיות ריכוז, וקורה לי הרבה שמישהו מתחיל משפט ואני לא תמיד זוכר מה הוא אמר בתחילתו. ככה, הוא מזכיר לי את עיקרי הדברים בסוף הוא מזכיר לי, וזה מצוין זה.
