איור טליק לזר
השבוע פורסם שמודל האירוויזיון האירופי הוותיק מתפשט לארה"ב, שם תתקיים התחרות בין 50 המדינות שמרכיבות אותה. כל מדינה תבחר שיר מקורי שייצג אותה ותנסה לזכות במקום הראשון, במה שיוכל להיקרא כאן ארה״וויזיון.
פעם האירופאים לא חיכו 60 שנה כדי לייצא משהו לאמריקה. כשהיה להם משהו טוב ביד, גם אם הרעיון היה אמריקני במקור, הם לא היססו. בשנות ה־60, במסגרת מה שכונה ״הפלישה הבריטית״, הביטלס כבשו את אמריקה, ואחריהם הגיעו שלל הרכבי רוק. אז למה עם האירוויזיון חיכו עד עכשיו?
כשדיברת בעבר עם אמריקנים על האירוויזיון, הם לא הבינו על מה המהומה. לא הכירו את פרנק נף, לא ידעו שדוז פואה זה 12 נקודות, שרוואיו־אוני זה בריטניה, סווד זה שבדיה, ועטרי זה שם של זמרת ולא של משחק מחשב מהאייטיז.
לאמריקנים לא חסרות תחרויות שירה, ולשווק את האירוויזיון למי שכבר יש לו "אמריקן איידול", "אקס פקטור" ו"דה וויס" זה קצת כמו למכור קרח לאלסקה. מצד שני, עד כמה שזה נשמע תמוה, כנראה אף פעם לא היתה תחרות שירה בין מדינות בארה״ב, ושאפו למי שהצליח להרים את ההפקה הזו.
לנו זה כמובן יהיה קצת מוזר לראות תחרות שבה כולם אמריקנים ששרים באנגלית, הרי זו לא תחרות אם אין שיר בטורקית, להקה של מדרובים עם קרחות מפינלנד, מקהלה של גיאורגיות זקנות, זמרת עם זקן מלוקסמבורג ומנחים שמדברים בשלוש שפות ולא סגורים אם הם סלובנים או סלובקים.
מצד שני, תחשבו על הפוטנציאל שיש לתחרות ביבשת החדשה. אם האמריקנים לא יסתפקו בביזאר וייתנו לאמנים מפורסמים לייצג את המדינות, נוכל לראות את נציג מדינת ניו ג׳רזי, ברוס ספרינגסטין (בשירו ״אני נולדתי לשלום אין דה יו.אס.אי״), מתמודד מול נציג ניו יורק, בילי ג׳ואל (שבמחווה ליזהר כהן יבצע את ״Always a Women" בשפת הבי"ת); ואת דולי פרטון, נציגת נשוויל, טנסי, מתחרה מול זי זי טופ, נציגי טקסס (שכמחווה לתחרות יבצעו את ״הללויה״ וישנו את שמם ללהקת חלב ודונאטס).
ישראל הצליחה לא רע באירוויזיון, וטוב יעשה משרד החוץ אם יעמיד מייד אנשים כמו שלמה צח, יואב גינאי, דורון מדלי, גלי עטרי ויזהר כהן בראש צוות סיוע הומניטרי למדינות התומכות בישראל, כדי שיוכלו לנצח בתחרות. אנחנו נעזור להם לבחור שיר עם שם שנושא ניחוח בינלאומי כמו ״דיווה״, ״טוי״, ״מלודי״, ״אמן״ ו״עולה עולה״ (שלטובת הקהילה הפורטוריקנית בארה"ב אפשר יהיה להפוך ל״אולה אולה״); נדגיש בפניהם שיש יתרונות מוכחים לזמרים ממוצא תימני, למרות שהתימני היחיד שמוכר בארה״ב הוא בן לאדן; נסביר להם איך להעמיד מאחורי הזמר להקת ריקודי עם עליזה בחולצות רקומות, כמו שעשינו ב״כאן נולדתי״ וב״חי״, ואם לא יזכו, איך להסביר שהכל נובע מאנטישמיות (או מאנטי־מורמוניות).
הרעיון לייצא רעיונות אירופיים וישראליים לארה"ב לא חייב להיעצר באירוויזיון. אם הצלחנו למכור להם בקניונים ״בוץ מים המלח״ במחיר של חופשה בים המלח – אין סיבה שלא נצליח למכור להם כמה דברים נוספים. למשל, פסטיבלי ילדים, שהם סוג של אירוע שהאמריקנים לא חשבו עליו ויכול לתפוס חזק בארה"ב. כדי לרכוב על ההצלחה של הכוכבת הכי גדולה שלנו באמריקה, נוכל לקרוא לזה ״פסטיגל גדות״.
זה נכון שלא כל האמריקנים מכירים את חנוכה, לא בטוח שהשיר המעודכן ״מי יודע מדוע ולמה לובש הגריזלי פיג׳מה״ יעבוד, ואם בוב דילן יסכים להופיע בפורמט של ארבעה מופעים ביום עם שירו ״לייק א רולינג בימבה״. אבל אפשר לנסות.
גם התיאטרון הישראלי, שבימים אלה זקוק למקורות הכנסה חלופיים, יכול לנסות למכור לאמריקנים גרסה של המחזה ״בוסתן ספרדי״, שייקרא שם Hispanic Garden. את ״קזבלן״ אפשר להתאים לקהילה האפרו־אמריקנית, שהמאבק שלה לשוויון מעסיק כרגע את האומה כולה, תחת השם ״קזבלאק״.
ברור שהאמריקנים המציאו את המזון המהיר ואת מקדונלד'ס, פיצה האט וברגר קינג, אבל אין להם שום דבר שמשתווה לסודוך שלנו, שבו אתה יכול באמצע הלילה לתקוע כתף בקר ברוטב פסטו בתוך לחמנייה מלחם דגנים. למיטב ידיעתי, גם אין בארה"ב נציגות לסביח של עובד. אמנם לא יהיה קל לתרגם את המילה סביח לאנגלית, וגם לא את מילון המונחים שלו, אבל הנה אני תורם כמה דוגמאות שעשויות לעבוד:
לבצֵל – to onionize
לפטרֵל – to parsleyze
לבצבץ – to eggonize
לחמֵס – to humenize
לחמצץ – to pickle cucumberize
ישראל מיוחדת גם בארוחות הבוקר שהיא מציעה לאורחי המלונות באילת. אני בעד שנייצא את מה שמכונה ארוחת בוקר ישראלית, הכוללת ג׳חנון, מלאווח, ביצים קשות, בורקס, חביתות, מקושקשת, פנקייק, 20 סוגי גבינות, יוגורטים, מנות אחרונות, ולפעמים גם צנתור ביוספטל. האמריקנים כבר סובלים מאכילת יתר, אבל גם אותה אפשר לגוון קצת.
גם בנושא הלבוש אנחנו פורצי דרך, ויש לנו לפחות שתי המצאות שיכולות לחולל מהפכה אופנתית ולהדהים את טומי הילפיגר וחבר מרעיו: כובע הטמבל הישן והטוב (Stupid Hat) וסנדלים תנ״כיים (Bible Sandals) בשילוב גרביים.
בתחום התחבורה אני מציע לייצא את השלט המייצג היטב את מערכת היחסים הבלתי פורמלית בין האזרח לרשות המבצעת: ״פקח אני פורק סחורה״. השלט הזה הוא ניסיון נואש למסד את החלטורה הישראלית, ולמרות שהוא ההיפוך הגמור מכל מה שאמריקנים מאמינים בו (דהיינו, אם אסור לחנות, פשוט אל תחנה), אני חושב שהגיע הזמן שגם הם יכניסו קצת אי סדר במערכת.
גם הנוהג להתגנב מהצד לראש התור בפקק ולשאול בתמימות את המכונית השכנה אם זו הפנייה לתל אביב, כאילו אין ווייז בעולם, הוא בר יצוא. באנגלית זה יהיה: "Excuse me, New Jersey left?"
לאמריקנים אין את מה שלנו יש בשפע, וזה מקומות קדושים – בהנחה שהדיינר עם ההמבורגר הכי גדול באלבמה לא נחשב מקום קדוש. לאמריקנים אין קברי צדיקים, שיעזרו לרווקות ולרווקים למצוא שידוך; כותל שאפשר להכניס בו פתקים ולצעוק על נשים שילכו לקיר אחר; ואין להם גם את התירוץ המושלם לא לבנות בתי חולים, כי בכל פעם שמנסים, מתברר שיש מתחת איזה קבר עתיק. אם נייצא כמה מהאתרים האלה לאמריקה, או לפחות נפתח שם בזכיינות סניפים של קבר רחל, אולי נעביר את הבעיה לשם ונוכל לריב כאן קצת פחות.
האמריקנים גם לא מכירים את הקונספט המושלם של פיקניק באי תנועה או על הדשא של תחנת רכבת צפון, וכמו פרימיטיבים הם ממשיכים להתעקש לעשות ברביקיו רק בחצרות של בתים ופארקים מוסדרים ומשעממים, שמונעים מהבשר שלהם לקבל את הארומה המושלמת של עשן אגזוזים. אני בעד לייצא לשם את הענף, ורואה בדמיוני אלפי מנגלים על גשר הזהב של סן פרנסיסקו או על מדשאות וול־סטריט.
הייתי מייצא את כל הדברים האלה בעצמי אם לא היינו באמצע החמסינים של אוגוסט, שזה פורמט ששום אמריקני לא יסכים לקנות מאיתנו. חשבתי גם למכור להם את הביטוי "after the holidays", אבל אין לי זמן לזה עכשיו. אעשה את זה מייד אחרי החגים. √
כמה שירים כבר אפשר למכור לאמריקה
