לא נותר זיכרון פנוי

זיכרון למעשה בראשית (איור טליק)

אני כבר לא זוכר ממתי אני סובל מבעיית זיכרון. כתלמיד לא הצלחתי לזכור אירועים דרמטיים בהיסטוריה, נוסחאות בנעלם אחד ומתי יש שיעור התעמלות. כמתבגר שכחתי באיזו שעה מתחילה בחינת הבגרות, לחזור הביתה בזמן ולמשוך הנדברקס באוטו של אבא (וכשאתה חונה בעלייה, זאת חתיכת בעיה). הבאג הקטן הזה גם לא עזר בצבא, כשלא זכרתי את שם התותח, מה היתה הפקודה ומהן הוראות הבטיחות. עשיתי את המקסימום להשתפר, אבל הצבא לא גילה הבנה למצבי, חשב שאני ראש קטן, וקיווה שהראש יגדל לי אם במקום לצאת הביתה בשבת אשאר מרותק לבסיס.

הבעיה הֶחריפה עם הגיל, ולפי הערכות מומחים היתה אחת הסיבות לכך שלא הפכתי לאילנה דיין. דמיינו אותי מראיין מישהו, מקשיב לו רוב קשב בשעה שהוא פורס בפניי את משנתו, ואז, כשמגיע הרגע להיפרד, מסך שחור יורד עלי, עיניי בוהות בו, ואני ממלמל: "תודה רבה לך אדוני… מי שלא תהיה".

אבל זה כלום. כשאתה אבא, השיכחה עלולה להיות לא פחות מהרת אסון. זה התחיל מחלב אם ששכחתי במיקרו יומיים, חיתול טעון שהשארתי שבוע מתחת למיטה וילדה שלא אספתי מחוג בלט ושוטר טוב החזיר לנו אותה בחצות. אחר כך שכחתי לחתום על אישור לטיול, להכין סנדוויצ'ים בבוקר ולהגיע לימי הורים. ותנסו אתם לעזור לילדה בתנ"ך כשאתם לא זוכרים מי היו נביאים אחרונים ומה היה ליונה לחפש בבטן הלווייתן. "בטח שחה בחוף לא מוכרז", אמרתי לה.

לכן אני עבד של יומנים אלקטרוניים. הם מזכירים לי מתי יש לאשתי יום הולדת, מתי אוספים גזם, מתי צריך לשלם שכר דירה, ומתי צריך להגיש את הדו"ח השנתי. באייפון יש לי תמונות של בני המשפחה, למקרה שאשכח כמה בנות יש לי ועם מי התחתנתי.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאנשים שהמציאו את גוגל – סרגיי ברין והשני, נו איך קוראים לו, לארי משהו, שיצרו את מנוע החיפוש שבלעדיו חיי היו בזבל. תודה גם לוויקיפדיה שהביאתני עד הלום ומזכירה לי בכל יום שגם אנשים עם זיכרון דפוק יכולים לתפקד ולהשתלב בחברה, לעבוד, לצחוק ולאהוב, ממש כמו כל אחד אחר.

אבל לא הכל שחור. לבעלי הזיכרון המוגבל יש גם יתרונות. עבור אנשים כמוני, הזמן תמיד עוצר מלכת. כששואלים אותי מתי היתה הבת מצווה של הילדה, אני עונה בשאלה – "שלוש שנים כזה?" למרות שהיא כבר בת 21. או אולי 22. אללה יודע בת כמה היא באמת. כשהרופא מתעניין מתי עשיתי בדיקות דם, אני עונה לו במבט שואל "בינואר השנה?" ורק אחרי שהוא מציץ בתיק שלי הוא רואה שזה לא ינואר אלא אפריל, ולא השנה אלא לפני שלוש שנים.

מה שמעצבן אותי זה שדווקא את הדברים השוליים והלא חשובים אני זוכר היטב. למשל מתי בדיוק נכנסים התופים של ג'ון בונהם ב"מדרגות לגן עדן" של לד זפלין, או את לוח השידורים של גלי צה"ל מ־6 בערב ועד 2 אחרי חצות. למספרי חירום, מספרי תעודות זהות או כרטיסי אשראי אין מקום במוח שלי, אבל לשירים של הבי־ג'יז ולמערכונים של הגשש הוא עושה שמירה אוטומטית כמה פעמים ביום.

לפני שבוע נחשפתי לפרסומת למכון לשיפור הזיכרון, והחלטתי לקום ולעשות מעשה. לא אחשוף את שם המכון, כדי לא לחטוא בפרסום סמוי, אומר רק שמדובר במשחק מילים בנוסח "מוח לשכוח", "שוד הקודקוד" או "באסה בקלבסה".

לקראת האימון קראתי את דבריו המחכימים של חוקר המוח הנודע, פרופסור מרזניץ׳, שטוען שגוף האדם הוא מכונה שמתבלה עם השנים. אנחנו מתקמטים, מאבדים שיער, סובלים מעצירות, הראייה לא משתפרת, וגם השמיעה לא מה שהיתה פעם, אבל המוח אינו מתקבע לעולם, ואם מאמנים אותו נכון ומאמצים אותו – הוא לא יתבלה.

כבוגרים אנחנו כבר מכירים את העולם, פחות או יותר, וקשה להפתיע אותנו, אבל המוח זקוק לסביבה מאתגרת ומתחדשת, שתחייב אותו לחשוב אחרת. לעמוד כל יום באותו פקק ולשמוע תזמוני תנועה מגלגלצ זה משהו שמרדים את המוח שלנו, וכשאנחנו פועלים על אוטומט – כי אנחנו הרי כבר יודעים הכל – אנחנו מזניחים את היכולת לקלוט, הקלט נהיה מטושטש, והמוח מזדקן.

התאים במוח לא מתים במספרים גדולים, אבל הם כן מתים משעמום. רוצים להרוג אותם מהר? אל תחדשו להם כלום. תנו להם עוד מאותו דבר. למשל, עונה אחרי עונה של "היפה והחנון" הן מתכון מצוין להתאבדות המונית של תאים.

עוד חשוב לדעת שאת המוח, ולא משנה בן כמה הוא, אפשר לאמן ולעצב כמו גוף בחדר כושר, רק בלי כל הבוג'ארס הזה של לקום מהספה ולגרור את עצמך למכון עם מגבת אישית, נעלי ריצה ובקבוק מים.

תזונה נכונה, לעומת זאת, לא משפרת את תפקוד המוח באופן משמעותי, כמו שחשיבה על ריצה לא שורפת קלוריות. זו בהחלט בשורה מאכזבת למי שמקפיד על אכילת קינואה, כוסמין וטופו, ומשוכנע שהוא יחיה לנצח.

ובכל זאת, אפשר להתנחם בזה שיש קשר מסוים בין אוכל בריא לאימון המוח – וזה קורה בזמן שאתה עסוק בספירת קלוריות או בחישובים מה אסור לאכול עם מה ומתי, וכשאתה משנן לעצמך תירוצים כגון למה הפסקתי לאכול בשר, למה חלב לא בריא ולמה ויתרתי על הקפה של הבוקר לטובת כוס מים חמים וכף שמן זית.

כשהגעתי למכון לאימון הזיכרון הושיבו אותי מול מסך מחשב, שהריץ משחקים שאמורים לשפר את הטעון שיפור. כל כמה שניות הבליח מספר כלשהו על המסך, ואני הייתי צריך לסמן היכן הוא הבליח ומהו המספר. אחר כך הופיעו כל מיני ציפורים בליווי שמן והציוץ המאפיין כל אחת מהן, ואחרי כמה שניות הייתי צריך לחבר בין הציפור לשמה ולציוץ שלה. עמדתי במשימה בכבוד ולא סבלתי מתופעות לוואי, למעט זה שבמשך יומיים זימזמתי את "יש לי ציפור קטנה בלב".

קשה לומר אם הסדנה עזרה לי, אבל כשחזרתי הביתה, אשתי ירדה עלי שליל הסדר זה עוד מעט, ואני לגמרי בשאנטי באנטי. בוא'נה, אנחנו מארחים 30 איש! איך יכולתי לשכוח? √