איור טליק לזר
אחד התחומים שנפגעו חזק מהקורונה הוא ענף ההופעות המוזיקליות. הטענה של השלטונות היא ששירה בציבור במועדון זמר או שירת המונים במופע רוק צפוף עם כל הרוק שעף לאנשים מהפה החוצה, הן מתכון בדוק להידבקות. אני לא רואה במה זה שונה ממסעדה, ממכון כושר או מבית מלון, וחושב שהאמנים והמועדונים לא צועקים מספיק חזק כדי לא לפגוע במיתרי הקול.
בניסיון להחזיר את הענף לחיים, התבשרנו השבוע על יוזמה חדשה: הופעות דרייב־אין, שבהן אנשים יצפו במופע מתוך האוטו שלהם, כך שבזמן המופע יישמר ריחוק חברתי ומוטורי, והרסס הטיפתי היחיד שיעוף יהיה מים מהווישרים. אני בטוח שלחלק מקוראינו הצעירים המונח דרייב־אין לא ממש נהיר, והם בטוחים שמדובר במסלול לבדיקות קורונה עם המכונית. אבל פעם היה מדובר במגרש חניה גדול, שאליו אפשר היה להגיע עם המכונית ולצפות מתוכה בסרט שהוקרן ממול על מסך ענק.
זה היה פורמט אמריקני, שבעצמו כיכב בסרטים שמתרחשים בשנות ה־50 וה־60. את הסאונד קיבלת מרמקול שהיה מחובר לעמוד עם כבל, שתלית על החלון (לא שמעו אז על בלוטות'). מובן שעם כל הכבוד להתרחשויות על המסך, האקשן האמיתי התרחש בתוך המכוניות, ובגדול היה מדובר בתירוץ מושלם לזוגות צעירים להתמזמז באוטו. מכיוון שכך, רוב הזוגות לא ממש זוכרים על מה היה הסרט, וגם אם היו מקרינים שם סרט תדמית של המוסד לביטוח לאומי, אף אחד לא היה מרגיש. מתישהו, כשהזוג הרגיש שהוא מיצה את תחום המזמוז עם הנדברקס בגב, הוא נטש את המגרש בחריקת צמיגים. לא תמיד הם זכרו להחזיר את הרמקול למקום ותלשו אותו עם הכבל מהעמוד.
הרעיון החדש בהחלט נשמע כמשב רוח מרענן בשמי המוזיקה וההופעות, אלא שהוא כולל גם הנחיות נוספות. מדברים על סדרן לכל 20 מכוניות ועל מרווח של שני מטרים בין כלי הרכב. היציאה לשירותים תתבצע בתיאום עם הסדרנים, ורק משפחה אחת תוכל להיות בשירותים בכל רגע נתון. בעניין הצפייה המשפחתית, לא ברור לי איך בדיוק יכולה משפחה שלמה ליהנות מהופעה, כשחלקה יושב בספסל האחורי ורואה בעיקר את המושבים הקדמיים. אלא אם כן המכונית עומדת ברוורס וכולם מסתכלים על ההופעה דרך המראה.
לגבי הצעירים, שחושבים שכמו בדרייב־אין של פעם הם יוכלו לשלב כאן מזמוזים, צריך לזכור שהפעם יש סדרן שמסתובב בין המכוניות ומציץ, בטענה שהוא צריך לאכוף את הנחיות הבטיחות. אם במקרה הוא מכיר את ההורים שלכם, הוא כבר יעדכן אותם שבניגוד למה שאמרתם, לא באמת לקחתם את האוטו כדי ללמוד אצל חברה.
מכירת אוכל ושתייה תהיה אסורה, מה שאומר שבעצם מדובר בסוג של פיקניק עם צידנית, רק שלריח של הסנדוויץ' טונה אין לאן לצאת. מצד שני, לא כתוב שאסור להבעיר אש, ואני רואה פה פוטנציאל למופע שמשלב מנגל. מצד שלישי, לא בטוח שהשילוב של מנגל עם בנזין 95 אוקטן ייגמר טוב.
מהיכרותי עם הקהל הישראלי, יש מצב שבמהלך שיר מרגש כולם ידליקו אורות במכונית. מנגד, כשינוגן שיר לא מוכר, יתחילו צפירות וצפצופים עצבניים. לא מן הנמנע שבמהלך ההופעה יישמעו בקהל צעקות בסגנון "תנמיך את הטנדר, לא רואים כלום!", ובמקרה של זמרת – "מי נתן לך רישיון לשיר?". בשירים שיש בהם גוון של שירה בציבור יתבקשו הנהגים לשים את הפנסים במצב הבהוב.
על פי ההנחיות, על הבמה יוכלו להיות עד עשרה אנשים, כשהנגנים מחויבים לעטות מסיכות במשך כל ההופעה, למעט נגני כלי הנשיפה, שהפה שלהם יוגדר כמקום עבודה חיוני ויודבק לידו תו סגול. כמו שאני מכיר את עולם המוזיקאים, המתופפים והגיטריסטים לא ייצאו פראיירים ויתלו סקסופון על הצוואר כדי להסתובב בלי מסיכה. לעומת זאת, היתרון במסיכות הוא שאם יהיה עשן מהמנגל, המוזיקאים לא יקבלו חשק לעזוב את הבמה ולרוץ לשיפודייה הקרובה.
ההגבלה של עד עשרה אנשים על הבמה עלולה לפגוע בהרכבים מרובי זמרים כמו הגבעטרון, שגם ככה הופעות שלהם בתקופה כזו הן אירוע רגיש, כי מדובר בהתכנסות המונית של אנשים בקבוצת סיכון. אם בקהל מבוגר עסקינן, יכול להיות שדווקא מוזיקה קלאסית נטולת מקהלה היא הפתרון המושלם. הכל אינסטרומנטלי, בלי שירה, מה שמונע פיזור רוק על הבמה ובקהל. חוץ מזה, נדמה שהקהל של הפילהרמונית דגל בריחוק חברתי גם לפני הקורונה, והוא פחות מתחבר לאקטים לא בטיחותיים כמו סטייג' דייווינג. מצד שני, מדובר בקהל שחלקו הגדול בקבוצת סיכון, ובמקום לשיר הוא מרבה להשתעל בין הקטעים ובמהלכם.
עם כל הכבוד לרעיונות המקוריים, צריך לזכור שמעבר למוזיקה, מה שאנשים בעיקר רוצים זה להתערבב, להיפגש ולהתחכך. לכן תמיד היו כל כך הרבה פסטיבלים באביב ובקיץ למשפחות, לצעירים ולפריקים.
נסו לדמיין איך היה נראה פסטיבל וודסטוק אם הוא היה מתקיים היום בצל המגבלות של שני מטרים בין אדם לאדם. קודם כל, הוא היה מתפרס על פני כל מדינת ניו יורק. שנית, ספק אם המשתתפים היו עומדים בהנחיה של "לא יותר מעשרה אנשים באקט מיני אחד". ייתכן שכבר היה עדיף לקיים אותו בזום, בתור פסטיבל זומסטוק, או בגרסה המקומית – זומבמלה. אגב, לאוהבי השנטיפי והטבע, אני יכול לבשר שעל פי מיטב ידיעתי, עדיין חוקי לחבק עצים.
הקהל מתגעגע להופעות, להרצאות ולקצת שעשוע, והמופיענים למיניהם מתים כבר לפגוש קהל אמיתי. לא יודע מי קבע ש־20 איש לא מידבקים ו־30 כן, אבל המצב החדש מאלץ את כולם לאפשר התארגנויות שפעם לא היו עולות על הדעת, כמו הופעות לפני 20 איש בגינה תמורת רבע מהמחיר הרגיל.
גם אני הוזמנתי השבוע להופיע ולשעשע קהל קטן ומפרגן בחצר של משפחה נחמדה במרכז הארץ. הקהל מנה 19 אנשים, כשאני האיש ה־20. היו שם אנשים נחמדים ומתורבתים שהתגעגעו לאיזה אירוע בידורי (רציתי לומר תרבותי, אבל אני לא אוהב לשקר). בגלל הנסיבות הכלכליות המצומצמות נאלצתי לבצע לבדי את כל המטלות הטכניות, שבדרך כלל אני חולק עם הטכנאי המסור שלי דודו – כולל העמסת הציוד למכונית, נהיגה, הרכבת רמקולים, חיבור הכבלים, חיבור המקרן והמסך, פירוק, העמסה ונהיגה הביתה. אם המצב יישאר ככה, נראה בעוד כמה שנים את ספרינגסטין מוכר מרצ'נדייז ביציאה מהופעה של עצמו בחצר של משפחה בממפיס.
כשהקהל הגיע כבר הייתי סחוט ומזיע, וגם הבנתי ששכחתי להביא איתי מיקרופון. שתיתי מים קרים, התייבשתי, וביצעתי את המוטל עלי כמצופה, גם בלי המיקרופון. יש משהו מיוחד בהופעה לקהל כה קטן. אתה רואה כל הבעת פנים, כל תזוזה בכיסא, ואם מישהו מקבל מסרון או משחק קנדי קראש, אתה הראשון להבחין בזה.
מה שלא יכולתי לחזות זה את כמות היתושים שנכנסו לי לפה בזמן שדיברתי. בשלב מסוים, יתוש חרוץ במיוחד נכנס לי לתוך הגרון והתחלתי להשתעל באינטנסיביות. לפני שישה חודשים שיעול כזה היה מתקבל בחינניות, אבל כאן זה הפך תוך שניות לאירוע חבלני, שבו הנוכחים זזים אחורה בבעתה וממהרים לעטות על עצמם מסיכות.
עכשיו אני שוקל לפתוח ליין של הופעות דרייב־אין בחצרות של בתים, כשכל אחד יצפה במופע ממכסחת הדשא שלו. אני אביא איתי מגרפה. √
להקת בנזין
