logo


לו הייתי צוקרברג – תודו שגם אתם רציתם להיות עוזר מנקה בפייסבוק אם רק היו נותנים לכם מאית אחוז בחברה…


 

תהיו ישרים ותודו: כשראיתם את הידיעה על ההנפקה של פייסבוק אמרתם לעצמכם, "אח, למה זה לא קרה לי". אני לא מכיר אחד שלא נתקף מחשבות על כסף גדול, ותאמינו לי, אני מכיר הרבה אנשים. אפילו לי היו, ועוד איך היו. בעיקר בגלל שהעיתונים עשו לנו דווקא וסיפרו לנו על כל מיני טרמפיסטים שעברו פעם בפייסבוק ומכרו סנדביצ'ים, כל מיני עוברים ושבים שציירו שם על הקירות ועבדו בחינם תמורת מניות ששוות היום עשרה מיליון דולר. רץ גם סיפור על מזכירה שהסכימה לנסוע שנתיים במאזדה 3 ולא במאזדה 5, ועכשיו יש לה מאה מיליון דולר.

עם הנתונים האלה ישבתי בערב מול הגברת הראשונה וניסיתי להבין לאן הולך כל הכסף שלנו. אתם מכירים את זה, הריטואל הקבוע של הבעל שיושב מול החשבונות של הסופר, הדלק, הביטוחים והחוגים, מחשב הכל ולא יודע איך הוא יגמור את החודש.

וכמו בשיחות על זכייה בפיס ועל מה אני אגיד כשאריאלה תתקשר, התחלנו לפנטז שגם אנחנו היינו בין החברים הראשונים של פייסבוק. הרי גם לנו היו כל מיני רעיונות לסטארט-אפים ולאפליקציות חברתיות ואנטי-חברתיות, וגם אנחנו, כמו צוקרברג, נדע לדפוק את החברים שלנו ביום פקודה (שזה ברגע שנבין שיש פה כסף גדול).

התחלנו עם פנטזיה על אקזיט צנוע בסך 100 מיליון דולר. אני אמרתי שבשלב ראשון נלך על 50 דירות בתל אביב לפי מיליון דולר לדירה. את השאר שמתי בצד לבזבוזים. הגברת אמרה שזו ממש טעות ועדיף ללכת על 25 דירות יותר גדולות, כי במחיר הזה בתל אביב אתה בקושי מקבל שני חדרים וחצי באזור לא טוב. חוץ מזה,  מאחר והעתיד של הילדות מאוד חשוב, כדאי לפזר את ההשקעה בעוד כמה מקומות בארץ, כי אם יקרה משהו לתל אביב אז אכלנו אותה.

אמרתי לה שבתור זה שעבד בפייסבוק מסביב לשעון ועוד היה צריך לענות לטלפונים של צוקרברג המנג'ס הזה בשתיים בלילה, אז גם לי יש זכות דיבור. היא הביטה בי בזעם עצור. לחשתי שלדעתי חשוב שהילדות יילכו לעבוד, כי אם הן יסמכו על הכסף שלנו הן ייצאו מפונקות ובטלניות, והחיים שלהן ושלנו יהיו גיהנום. ולא חסרות דוגמאות.

הרגשתי שהדברים חודרים אליה, ובהחלט היה שינוי בטון הדיבור שלה. התפשרנו על דירה ממש גדולה של 1,000 מטר בפתח תקווה, בפרויקט של מגדלי שמעיה ברקוביץ, עם חדר לכל ילדה, מטבח גדול ומרפסת למנגל. אמרתי שאם אין לי חדר עבודה זה לא שווה לי. היא אמרה  שהיא לא מבינה למה אני צריך חדר עבודה, כי "עם הכסף הזה לא תצטרך לעבוד בכלל".

"כן", אמרתי, "אבל מישהו יצטרך לעבור על הדואר, החשבונות, לבדוק שלא דופקים אותנו עם הריבית בבנק, שמשלמים לנו דמי שכירות על הדירות. מי יטפל בזה? את?"

התפשרנו על חדר עבודה קטן לי ולמחשב נייד, והתחייבתי שלא יהיו הרבה חוטים כי יש לי נטייה לברדק כל חדר שאני נמצא בו ובמעמדנו החדש זה לא יראה טוב.

ואז היא התחילה לדבר על בריכת שחייה על הגג. אמרתי לה שעל גופתי המתה. אני מכיר את זה. בסוף אני אצטרך לעבור כל בוקר עם המוט המחורבן הזה ולנקות את הקרקעית. שלא לדבר על זה שכל שבת יגיעו אלי כל מיני אורחים שכאילו עברו במקרה וקפצו להגיד שלום. כן, בטח. עם בגד ים!

"מתי בפעם האחרונה היית בבריכה?", הקשיתי עליה, את הרי שונאת בריכות. את אוהבת ים, אבל חוף ים אין סיכוי שאני קונה. עד כאן!"

היא לא ענתה לי. קמתי והכרזתי שאני רוצה הארלי דייווידסון. שחור ויפה עם שפיצים ואגזוז מניקל. "אתה נורמלי?", היא קפצה. "אופנוע לא נראה עליך טוב. אתה תיראה כמו השמנים השיכורים האלה ממלאכי הגיהנום שמעשנים ג'וינטים כל היום. שלא לדבר על הבחורות השוות שתלויות להם מאחורה, ככה, עם מגפי עור וגופיה". דווקא על זה רציתי לדבר, אבל היא לא נתנה לי.

הסכמתי לוותר על האופנוע בתנאי שיגור איתנו רופא. אני כבר לא ילד ויש לי כל מיני מיחושים. לא יזיק רופא כללי צמוד, שיידע לטפל בכל בעיה ובעל רקע בפלסטיקה. כן, מתאים לי אחד כזה שיודע גם להזריק בוטוקס ולמתוח את העור.

אשתי פרצה בבכי. היא טענה שאני בעצם אומר בתת מודע שהיא מזדקנת. "בכלל לא!", אמרתי לה וניסיתי לחבק אותה, אבל היא כבר הייתה בדרך לחדר השינה, שם היא נשארה עד הבוקר. אותי היא השאירה בסלון.

 

בלילה, על הספה, חלמתי שמארק צוקרברג התקשר אלי לשאול מה העניינים. אמרתי לו שייקח את המניות שלו ויילך לעזאזל. אני רוצה את החיים שלי בחזרה, ואם כל כך חשוב לו קשר עם מישהו מעולם המוסיקה, יש לו את בונו שעשה מההנפקה של פייסבוק מיליארד דולר.

צוקרברג עשה לי לייק ונעלם.

 

 

האמת ורק האמת

אומרים שהישראלים גסי רוח. זה לא מדויק. רובנו אכן לא שיא העדינות, אבל יש בינינו גם את אלה עם העדינות האירופאית, שלא אוהבים להגיד לך את האמת בפנים. ברגעים האלה אתה מתגעגע לישראלי הישיר והבוטה שאומר מה שהוא חושב ולא מבזבז לך את הזמן. להלן המדריך המקוצר לתשובות מתחמקות, שבינן לבין האמת יש מרחק של אוטובוס כפול עם אקורדיון באמצע.

בשבוע הבא נהיה יותר חכמים. שלחת מצגת מהממת לקרן הון סיכון עם רעיון חדשני שעומד לשנות את העולם ולהפוך אותך לעשיר יותר ממובארק לפני המהפכה. אתה מצלצל לאחראי על ההשקעות בקרן, והוא אומר לך: "בשבוע הבא נהיה יותר חכמים".

האמת: הם לא יהיו יותר חכמים. אם לא הבנת, המצגת שלך כבר מזמן בסל המיחזור. אם הבחור וחבריו דבילים ולא זיהו עד עכשיו שאתה גאון, הם יישארו דבילים גם במהלך השבוע הקרוב, וכמו שזה נראה אין שום סיבה שייפול עליהם שק של IQ בשבוע הבא.

תן לי לישון על זה. 20 שנה אתה עובד מסור בחברה, וביקשת מהבוס להתקדם ולקבל לטיפולך פרויקט יוקרתי וחשוב. הבוס עונה לך: "תן לי לישון על זה".

האמת: הוא אפילו לא חולם לתת לך את הג'וב הזה. הוא רק מפחד להגיד לך את זה בפרצוף  ורוצה להרוויח זמן. אף בוס לא ישן בלילה וחושב עליך ועל מזימות הקידום שלך. בלילה הבוס שלך ישן מעולה ונוחר כמו פגר בפוך ליד אשתו המעצבנת. אתה, לעומת זאת, לא תישן כל הלילה מהמתח לשמוע בבוקר מה השמוק החליט בקשר אליך.

אנחנו עוד לא שם. אתה מציע ללקוח שלך פתרון מדהים שייקח את החברה המחורבנת שלו שבעים צעדים קדימה, והוא עונה לך את התשובה המטומטמת: "אנחנו עוד לא שם". לכאורה הוא רומז שאתה, האיש שמציע את הפרויקט, גאון הדור, כי הנה, אתה חושב שבעים צעדים קדימה, והבעיה היא אצלם בחברה, שהם עוד לא שם. מה שהוא באמת רוצה להגיד זה: "אל תתקשר שוב עם רעיונות כל כך דביליים. אנחנו נמצאים במקום הנכון, הבעיה היא שאתה ממש לא שם".

יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל נשוי ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ מרים גבה״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים מ״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות קרן אלוף /ייצוג עופר נברו, פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il

כתבו תגובה

*

captcha *