השבוע חגג העולם בצנעה יחסית את יום הולדתה ה 50 של הקסטה, או בשמה העברי קלטת. לזכר הימים ההם ירדתי לדרום תל אביב, אכלתי פלאפל חצי מנה) בתחנה המרכזית , שמעתי באייפון את השיר "אני הוא מלך הקסטות" של נסים גרמה וקינחתי בצפייה במכות בין שני סודנים.
הקסטה הייתה חידוש גדול בזמנו משום שהיא הפכה את המוסיקה לניידת והעבירה אותה מהפטיפון בסלון לטייפ בפארק הירקון. אחריה הגיעו הווקמן, הקומפקט דיסק והדיסקמן והיום כבר יש לנו הכל בסמארטפון. למרות שאני שייך רשמית לדור הקסטות אני האחרון שיש לו משהו נגד טכנולוגיה. אני מאמץ במהירות חידושים והמצאות ומסנגר עליהם בכל הזדמנות, אבל לאחרונה הרגשתי שהטכנולוגיה מתחילה לעלות לי על העצבים.
ובכן מדובר בווטסאפ, אותה תוכנת מסרים גאונית ששטפה את העולם. האפליקציה רבת היכולות צברה תאוצה והיום כל מי שיש בידו טלפון חכם נכנע ללא תנאי לסגולותיה. הבעיה בתכל'ס היא לא בדיאלוג האישי בינך לבין אנשי הקשר שלך, אלא בכאב הראש הזה שנקרא "קבוצה בווטסאפ".
כשצורפתי לקבוצה הראשונה הרגשתי מחוזר. סופסוף אני בכיתה של המקובלים ואנשים אשכרה רוצים בחברתי. שם הקבוצה היה "קבבים אצל ינקלביץ' ברביעי" ואני הייתי נרגש מעוצמת המעמד. בשורה התחתונה היה מדובר כולה בכמה חברים שנפגשו פעם בשבוע למנגל. קובי מייסד הקבוצה היה מפזר עלינו מטלות "דוד תביא חומוס, רוני בירות עליך, ניצני תקנה קבב" וכו', וכדי להכניס אותנו לאווירה הוא נהג לשלוח בכל יום עד יום האירוע, תמונות של כבשים, סלטים ופיתות בתנוחות שונות. וזה עבד. זו הייתה הקבוצה הראשונה שלי, וכמו עם החברה הראשונה, יש לי ממנה רק זיכרונות נעימים.
עם התפשטות האפליקציה מצאתי את עצמי משולב בעוד ועוד קבוצות. " יום הולדת הפתעה לשרון" "כרתים 2013" "תותחנים 76 '" בירות בשקיעה" "אופניים בזריחה" ועוד ועוד. בכולם יש פעילות נמרצת ובכולם אתה צריך להיזהר כיצד אתה מגיב, כי כמו בחיים האמיתיים גם בחיי הקבוצה יש עליות ומורדות והחוכמה היא לדעת לתמרן ביניהם.
למשל בקבוצה כרתים 2013 שבה התארגנו שש משפחות לטיול קיץ, נוצרה ממש אווירה של שיתוף ותועלת. השווינו מחירי טיסות ועלויות ביטוח, התייעצנו לגבי בתי מלון והשכרת רכב , דסקסנו און ליין מה לארוז ולאן כדאי לטייל. גם בזמן הטיול תאמנו מפגשים בבריכה או מסעדות לצהריים והכול עבד פנטסטי כולל שיתוף תמונות , סרטונים והרבה הומור פנימי. אבל כשחזרנו לארץ קרה דבר מוזר. הקבוצה השתתקה ודממת מוות ירדה על כולנו. הטיול הסתיים ופתאום לא היה צידוק לקבוצה. מדי פעם מישהו צייץ "דחוף! מישהו זוכר את המתכון של סלט החלומי שאכלנו אצל יאניס?" או בנימה נוסטלגית 'יושב בחוף מציצים וחולם על כרתים". המייסד שלמה עוד החליף תמונות מדי פעם ושלח כמה בדיחות שכבר לא ממש הצחיקו, אבל כל אלו היו בחזקת החייאה מלאכותית לדבר שכבר עבר זמנו. הקבוצה מתה ולו לא הודיעו. כשאזרתי אומץ והודעתי שאני פורש מהקבוצה, שלמה התקשר אלי מיד ואמר שזו "לא פחות מיריקה בפרצוף" . הוא אמר שבתור המייסד הוא מאוד מאוכזב ושיהיו השלכות חמורות לצעד שלי. חברים אחרים כתבו לי "בוגד" והמתונים שלחו לי סמיילי עצוב. מהמקרה הזה למדתי שקבוצה כמו משפחה זה לכל החיים.
כשהאישה נטשה לחו"ל צורפתי זמנית לקבוצה היוקרתית "אמהות והסעות ד' 3". בקבוצה גלה לי עולמן המרתק של אימהות הכיתה והאמת שנהניתי מכל רגע. הכרתי נשים חדשות והרחבתי את אופקיי במגוון נושאים כמו איפור טיפוח, אופנה ובישולים. אחרי שאשתי חזרה התחננתי להישאר ואפילו הבטחתי להמשיך להסיע, אבל נשלחתי הביתה בבעיטה שהזכירה את זאת שקיבל הנגיד המיועד יעקב פרנקל. מזה למדתי שמה שקורה בווטסאפ נשאר בווטס אפ.
אחר כך צורפתי ללא ידעתי לקבוצה "שמעון שושן לראשות המועצה". אין לי דבר וחצי דבר עם מר שושן ואין לי כוונה לתמוך בשמעון בבחירות , אבל לעזוב את הקבוצה יכול להראות לא טוב בעיקר אם שמעון יבחר. אי לכך קיבלתי על עצמי להתעדכן כל יום במועדי חוגי הבית שלו, ולמרות הניג'וס אני לא פוצה פה. מפה למדתי על הפתגם "שלח לחמך על פני הווטסאפ כי ביום מן הימים תמצאנו".
לאחרונה הקמתי לחוג החברים שלנו קבוצה חדשה וקראתי לה "הערב אצלנו". חשבתי שככה נוכל להרבות במפגשים ולהתארח יותר זה אצל זה. כמייסד הקבוצה העליתי תמונה של עצמי, ודאגתי כמו כל ספק תוכן להשאיר את הקבוצה תוססת ומעניינת. מדי פעם קיבלתי בקשות להוסיף חבר זה או אחר , ולאחר סינון קפדני קיבלתי החלטה. הקבוצה צברה תאוצה , מנינו כבר 35 חברים ואני התמלאתי גאווה. הרגשתי ממש כמו מוציא לאור של עיתון חשוב שיש לו קוראים נאמנים ושביכולתו להשפיע על סדר היום הלאומי. מדי פעם קיבלתי בקשות מחברי הקבוצה להחליף את התמונה אבל הודעתי לכל מי שביקש שסוס מנצח לא מחליפים ושעם כל הכבוד זו הקבוצה שלי , זה לא דמוקרטיה ואף אחד לא יגיד לי פה מה לעשות!
לקראת ראש השנה שיניתי את שם הקבוצה ל"יאיר מברך בשנה טובה " והחלפתי לתמונה שלי בבגדי חג עם זר פרחים לבנים על הראש. במקביל הקבוצה הגיעה מבחינתי לגודל אידיאלי והתחלתי לדחות פניות חדשות. לתדהמתי לא הגיעה אף תגובה. צלצלתי לכמה חברים ואף אחד לא ענה. בסוף תפסתי מישהו אחרי שהתקשרתי ממספר לא מזוהה. הוא הסביר לי בחוסר חשק שאחרי כמה חודשים של בקשות לשנות את התמונה ואת שם הקבוצה, החברים החליטו על ייסודה של קבוצה מתחרה בשם "הערב אצלנו 2". הוא אמר לי שהווטסאפ עלה לי לראש ושההיסטוריה לימדה אותו שכל רודן סופו ליפול.
הבנתי שעברתי את הגבול . ביום כיפור הקמתי את "חברים מבקשים סליחה" והזמנתי את כולם לסוכה. אבל בינתיים אין חדש. מהמקרה הזה למדתי שהווטסאפ הוא כמו באר. אבן שזרק טיפש אחד עשרה חכמים לא יוכלו להוציא.
