הכל התחיל כשניסיתי לקבוע עם חבר לקפה. בימים כתיקונם מדובר בחבר קרוב, שאני רגיל לפגוש לשיחות על דא ועל הא (בעיקר על הא), אבל בזמן האחרון אני פשוט לא מצליח. הבנאדם כמעט לא מתקשר אלי מיוזמתו, לא מחזיר טלפונים, נעדר מהוואטסאפ, ובכל פעם שאני מנסה לקבוע איתו, לא מסתדר לו. בקיצור, התחלתי להרגיש שהוא מתרחק ממני.
ניסיתי להיזכר – אולי העלבתי אותו, אולי אני חייב לו כסף, אולי הטרנינג הירוק שקניתי לו ליום ההולדת ביאס אותו, כי אני בטוח הייתי מתבאס. אבל לא מצאתי כלום. קורה שאנשים מורידים פרופיל. החיים קשים, השיגרה – עבודה־בית־אישה־ילדים – גובה מחיר, ולא תמיד יש כוח לחברים. אבל רבאק, תהיה גבר. תתקשר. תגיד משהו.
לא מזמן פגשתי אותו ברחוב, לגמרי במקרה. ברגע הראשון בקושי זיהיתי אותו. הוא הזיע נורא והתנשף בכבדות, אוזניות צבעוניות היו תלויות לו מהאוזניים, והוא לבש בגדים שחורים ומבריקים, שממש לא החמיאו לו. כששאלתי אותו מה שלומו ולמה הוא כזה מניאק שלא מחזיר טלפונים, הוא ענה שהוא לא יכול לדבר איתי, כי הוא באמצע ריצה.
אז זה העניין, הוא רץ! החבר שלי, שהפעם האחרונה שראיתי אותו רץ היתה לקצב, לקנות כמה סטייקים לפני שהוא סוגר – הצטרף לאנשים הרצים.
והוא לא רץ לבד. הוא חלק מתופעה. שיגעון הריצה מתפשט כאש בשדה קוצים, ואם לא שמתם לב לזה, אתם כנראה שומרי מגדלור בעיירת חוף נידחת בסקוטלנד. נדיר למצוא היום אנשים יושבים, עומדים או סתם נשענים על עץ. זה שייך לעבר. אם ראית מישהו עומד, יש שתי אפשרויות: או שהוא סיים לרוץ, או שהוא יתחיל עוד מעט.
אני לא זוכר את ההורים שלי רצים. גם לא את השכנים. המבוגר היחיד שראיתי רץ היה הדוור, וגם זה רק כשהדוברמן של משפחת גבעוני רדף אחריו
פעם זה לא היה ככה. אני לא זוכר את ההורים שלי רצים. גם לא את השכנים. פעם רק ילדים היו רצים. ביסודי הכריחו אותנו לרוץ 60 מטר, בתיכון זה כבר עלה לשני ק"מ. זו היתה ריצת חובה והציון נכנס לתעודה, אז לא היתה ברירה. אבל סתם לרוץ? המבוגר היחיד שראיתי רץ היה הדוור שלנו עזרא, וגם זה רק כשהדוברמן של משפחת גבעוני רדף אחריו.
המנהיגים שלנו אף פעם לא רצו. ראיתם פעם תמונה של הרצל בטרנינג? את ז'בוטינסקי בטייטס? את חיים ויצמן בנעלי סקוני? לא היה להם זמן, הם היו צריכים לבנות מדינה. אפילו כשבן־גוריון פרש הוא הלך לשדה בוקר, הוא לא רץ לשם. חנה סנש כתבה את "הליכה לקיסריה", לא את "ג'וגינג בקיסריה".
מרוב סקרנות התחלתי להתבונן באנשים רצים. לבחון אותם. לתהות על קנקנם. הרצים של היום הם לא סתם רצים. הם "מתלבשים לריצה". הנעליים שלהם שוקלות כמו גרביים, בגדי הריצה שלהם עשויים מחומר מיוחד שפותח בנאס"א, שמנדף זיעה ובדרך גורם לה להריח כמו זר שושנים. המכנסיים אלסטיים מאוד אך צמודים למפשעה בסטייל וגורמים לעוברים ושבים לחשוב שנוסף על הכל אתה גם רקדן בלהקת בת שבע. לזרוע של כל אצן בן יומו מחובר אייפון, שמדווח לו כמה הוא רץ, באיזו מהירות, וכמה קרואסונים הוא כבר הוריד. ובאוזניות הם שומעים מוסיקה קצבית, שמדרבנת אותם לרוץ מהר יותר. אני מהמר שאת "אני אוהב לישון" של אריק איינשטיין לא תמצאו שם.
אני שונא לרוץ. אני אוהב לקחת את הזמן לאט, אני איש של סלואו מושן. אם כבר, אני מעדיף לקפוץ, לסוּפר או לקניון, ורצוי באוטו. אבל כשחברוּת של שנים מונחת על הכף, אין ברירה.
הבנתי שהדרך היחידה לשמור על הקשר ביני לבין החבר שלי היא להצטרף לקבוצת הריצה שלו. "מה אכפת לך? תנסה", אמרה אשתי. "מה יש לך להפסיד".
את החיים, אולי??? אחרי 200 מטר התחלתי להתנשף כמו שחקנית פורנו שלקתה בהיפר־ונטילציה. אחרי 400 מטר הברכיים שלחו ד"ש מהמיניסקוס, ולקראת ה־500 שמעתי את עמוד השדרה אומר לעצבים: "די, חבר'ה, בואו נשב".
אלוהים שמע את תפילותיי וסידר לי ספסל. התיישבתי, אבל החבר'ה, שהיו בשוונג, המשיכו לרוץ עוד קצת. משהו כמו עשרה־עשרים ק"מ. פינאטס.
"יכולתי להמשיך לרוץ", ניסיתי לשכנע את אשתי, "פשוט האזור לא מתאים לי. מילא אם היינו רצים בהרי האלפים בשווייץ, שם יש סיכוי לאוויר צח וקצת ירוק מסביב. אבל לרוץ בתוך העיר ולנשום את כל הפיח הזה? לא תודה". היא הציעה שארוץ על הליכון בחדר כושר ממוזג, אבל הייתי מוכן גם לזה. "לרוץ בחדר כושר ולנשום את כל החיידקים של האנשים? מי יודע כמה מהם בכלל עשו חיסון לשפעת. לא תודה". ההסבר עבד, והיא הפסיקה להציק לי.
אחרי כמה ימים כתבתי לחבר שלי מכתב וארבתי לו מאחורי שיח. הוא התקרב בריצה, וברגע שחלף מולי קפצתי ודחפתי לו את המכתב לגופייה הנדיפה. כתבתי לו שאני מתגעגע ושאני רוצה שנחזור להיות חברים כמו פעם. חברים שיושבים על כוס קפה ומדברים גם בלי לעשות קודם תרגילי חימום. הוא התקשר אלי בערב ואמר שהצלחתי לרגש אותו, אבל מחר יש לו אימון אינטרוולים על ההליכון בחדר הכושר, מחרתיים הוא רץ בְּחול עמוק בים, בשישי הוא באימון מתיחות, ובשבת הוא רץ אחרי יחמורים ביערות הכרמל.
הבנתי שאני מאבד אותו. רגע לפני שהכל מתפרק התקשרתי לאשתו וביקשתי להיפגש איתה. אולי היא תוכל איכשהו לעזור לי לפתור את הפלונטר. הזמנתי קפה ומאפה, ותיכננתי בראש מה אני הולך להגיד לה – על האובססיה של בעלה, על זה שהחיים הם הרבה יותר ממיני מרתון, ושאם אלוהים היה רוצה שנרוץ, היינו נולדים איילים.
ואז היא הגיעה. עם אייפון על היד, בנדנה על הראש ומכנסיים נדיפים. וסבלנות נדיפה הרבה יותר. "בוא נעשה את זה מהר", היא אמרה, "יש לי אימון לב־ריאה בעוד רבע שעה". √
אם כבר מדברים על ריצה – שיר הרוק הגדול בכל הזמנים…:
