מישהו הפסיק את הזרם – טל לזר
הייתי מסובן כולי ושקוע בהימהום הלהיט "דרך השלום" כשלפתע כבה האור. בדרך כלל אני זה שמסתובב בבית כמו שוטר ומכבה אורות דולקים אבל הפעם אני הייתי הקורבן. צעקתי "הלו, אני מתקלח " אבל השקט בצד השני הבהיר לי שאיש לא יעזור. הסתבר שהיתה הפסקת חשמל . יום שישי, שש בערב, בחוץ גשום וסגרירי, זה בדיוק מה שהיינו צריכים עכשיו. בחושך ניסיתי למצוא את המגבת, בלי להחליק ולשבור את הראש על האסלה, ובעזרת חוש המישוש (החוש היחידי שלי שלא נפגע עם הגיל) מצאתי אותה. .הבית היה חשוך ומכיוון שלא יכולתי למצוא שום דבר ללבוש, יצאתי החוצה עטוף בחלוק מגבת. הבנות שישבו בסלון, האירו אחת על השנייה עם האפליקציה של הפנס, ונכנסו לפאניקה כשראו אותי. מאוחר יותר אשתי תגיד לי שנראיתי כמו ניצב שטוף זימה שהגיע לכנס של המשטרה באילת. ואז החלה ועדת החקירה הממלכתית. מה עשית? הפעלת משהו? אולי זה האורגן הזה שלך.. חיברת מגבר? מייבש שיער? הגברת הראשונה לא בזבזה זמן התחילה לחלק הוראות : "תביא מהמגירה פנס, אין פנס? אז תביא מצית ונר. אין מצית? תביא גפרורים ונר. אין נר? תביא עיתונים ישנים", וכן הלאה.. . צלצלתי לחברת החשמל כדי להבין מה מצבנו ועודכנתי שבאזור יש הפסקת חשמל כללית בעקבות מזג האוויר הסוער.
ההפסקה לא רק שהוציאה אותי בוש ונכלם מהמקלחת, היא כיבתה את המחשב של הקטנה שהכינה שיעורי בית,שיבשה את אפייתה של עוגת גזר לשבת, ועצרה את פעולתה של מכונת הכביסה שנתנה עבודה עם המדים של בתי החיילת. בזירת התנורים והמזגן נרשמה השבתה כללית והבית התחיל להתקרר. הראוטר מת ואיתו גווע ה wifi . הגלישה בסלולרי הגיעה לסופה אחרי שגם ה 3G הפסיק לשדר אותות חיים . אין אינסטגרם, אין ווטסאפ, אין אינטרנט, אווירת נכאים אפפה את יושבי הבית ותחושת אובדן קשה שררה בכל. השימוש הגובר באפליקציית הפנס הוריד את אחוזי הסוללה למטה למטה, לאזור אחוז החסימה, ונתנה את האות לסימני פאניקה ראשונים. אשתי לחצה שאתקשר שוב לחברת החשמל לבדוק אולי השתנה משהו, אולי בינתיים החברה הופרטה והאור נראה כבר בקצה המנהרה, אבל המענה הקולי במוקד 103 סיפר לי את מה שכבר ידעתי, ורק הוסיף שהצפי לתיקון התקלה הוא כשלוש שעות.
הבנו שזה הולך להיות לילה ארוך וצריך להיערך. הוצאנו את כל הנרות שהיו בבית והדלקנו איפה שאפשר. היו שם נרות ריחניים, נרות נשמה,נרות שבת, והרבה הרבה נרות חנוכה. על הדרך הוצאתי גם את החנוכייה ובאינסטינקט התיישבתי על האורגן החשמלי לנגן מעוז צור. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. נגשתי לפתוח בתקווה שאולי החשמלאי של בית ראש הממשלה – שלפי השמועה עובד גם בחגים – הגיע לתת יד, אבל מה רבה הייתה האכזבה כשהתברר שזה בסך בכל השכן. הוא רצה לוודא שהוא לא לבד בצרה הזו ושאל אם יש לנו במקרה כמה נרות. נתתי לו קופסה של נרות יומולדת, בירכתי אותו במזל טוב, והשבעתי אותו שישמור לי כמה שקיות עם ממתקים. הוא עזב לא לפני שהעיר הערה נבזית בעניין המגבת שעטפה אותי.
הקטנה אמרה שהיא למדה בבית ספר שאש צריכה חמצן כדי לדלוק, והביעה חשש שהנרות ייגמרו לנו את האוויר וכולנו ניחנק. איזה יופי. אז בכל זאת לומדים שם משהו! נזכרתי שיש לנו תאורת חירום במחסן, תדיאור מזן כלשהו, הבעיה שכדי למצוא אותו צריך אור, אז לקחתי נר והלכתי לחפש. אחרי כוויה רצינית שחטפתי מחלב שטפטף עלי מצאתי את התדיאור האבוד, אבל כצפוי הסוללה שלו הייתה ריקה. באסה. הדברים האלה אף פעם לא עובדים כשצריך אותם.
מחנה הפליטים הקטן שהקמנו בסלון התגבש לו אט אט. הקור, המחסור באוכל חם, החושך והחשש מפני הבאות, חיבר בין יושבי הבית. הרגשתי שזו הזדמנות נהדרת להפוך את הארוע לחוויה חיובית ובלתי נשכחת. זה יכול להיות זמן האיכות הכי איכותי שביליתי אי פעם עם הבנות. הרי לאף אחד אין שום דבר לעשות עכשיו, טלפונים לא יפריעו לנו, טלויזיה אין, המחשבים מתים, הטלפונים גוססים, אז נתחמם לנו ביחד עם כמה שמיכות ונשוחח על דה ועל הא. התרגיל עבד והבנות שהדיאלוג איתן מסתכם בימים כתיקונם ב"כן", "לא׳ "לא בא לי" התחילו לדבר. ברגעים מסוימים זה היה נראה כמו פסטיבל מספרי סיפורים כשאני יושב באמצע, מעביר ממרואיין למרואיין ומנחה את הערב בסגנון יוסי אלפי. בעודינו יושבים מחובקים על הספה החלו לצוץ הסיפורים. הקטנה שלנו גילתה לנו בחסות החשיכה על מבחן שנכשלה בבית הספר , החיילת האמיצה סיפרה על תורנות מטבח והקורות אותה בדרום הארץ, והגדולה אתגרה אותנו עם ביטויים שלמדה בפסיכומטרי, כמו למשל מה זה 'אוד מוצל מאש', מה פירוש הביטוי 'אד הוק' ולמה מתכוונים כשאומרים "אין הנחתום מעיד על עיסתו". נהניתי מאוד. היתה התקרבות משפחתית ראויה לציון בין האחיות לבין עצמן, בין ההורים לבין עצמם ובין שתי הקבוצות. לנחתום התחשק להבעיר איזה אוד אש בסלון אבל חסרונו של אח מסודר והידיעה שאישתו לא תאהב את עיסתו הורידה אותו מהפרק אד הוק.
באותם רגעים קסומים הגעתי למסקנה שמשפחה יכול להיות דבר נחמד בסך הכל. ואז החלו הנורות בבית לנצנץ. החשמל בא והלך כמה פעמים עד שלבסוף לקח החלטה ונשאר. התנור חזר לאפות, מכונת הכביסה חזרה להתגלגל, המחשב הפעיל את עצמו מחדש, והמדפסת התחילה לפלוט הדפסות שכבר מזמן ויתרנו עליהם. אני גיליתי שלבשתי הפוך את המכנסיים של הטרנינג.
לא הספקתי להגיד 'שקע ותקע' ונשארתי לבד עם החנוכיה בסלון .הבנות נעלמו לחדרים, הסלולאריים חזרו למטענים והשגרה חזרה לביתנו. תכל'ס הצטערתי שהגיע החשמל כי באמת היה כיף יחד, לשבת לדבר ולצחוק. בזמן שכיביתי את הנרות הרהרתי שזה נכון מה שאומרים, ולפעמים צריך להיות קצת בחושך כדי לראות שוב את האור.
