מנוחה נכונה

מנוחה נכונה – איור טליק לזר

זה כמה חודשים שהגברת הראשונה לוחצת שנחליף מזרון. כן, כן. אני יודע שאומרים מזרן, אבל בתוך עמי אני חי, והעם אומר מזרון.

הדחקתי את העניין, כי נוצרה אצלי רשימה כל כך ארוכה של נושאים לטיפול – אסלה דולפת, כורסה מתפרקת, סתימה במקלחת – שהרגשתי שהמזרון זה טיפה יותר מדי. אבל כמו שכולם יודעים, ובשבוע האחרון יודע זאת היטב גם נפתלי בנט, כשמישהו מאוד רוצה משהו – הוא משיג אותו.

כשהנושא עלה שוב, טענתי להגנתי שהמזרון חדש לגמרי, לפי החישובים שלי הוא בקושי בן 5. ממש עולל. אבל תאריכים אף פעם לא היו הצד החזק שלי, מה שאי אפשר להגיד על אשתי. היא ארכיון מהלך. "המזרון הזה עוד מעט בן 15", היא נעצה בי עיניים רושפות. "צריך להחליף אותו".

לפעמים, ואני אומר את זה בכאב, היא צודקת. המזרון אכן נקנה מתישהו בתחילת המילניום. זה היה אחרי שנוכחתי בוודאות שהצלחנו לעבור את באג 2000 בשלום והעולם לא נחרב. הייתי שמח ואופטימי, ואני זוכר שרכשנו את המזרון כאות וסמל לניצחון האדם על המחשב, או משהו כזה.

√ √ √

"נכון", ניסיתי כיוון חדש. "המזרון באמת בן 15, אבל הוא פיקס פוקס! חוץ מזה, לא מחליפים סוסים מנצחים. תראי איזה ילדות יפות יש לנו".

"מזרון מחליפים כל שמונה שנים", היא קפצה עלי. "יש בלאי טבעי. כנס לאינטרנט ותראה".

חשתי שיש משהו בדבריה. הרי אני כבר לא שוקל כמו ששקלתי פעם, ולא בטוח שגם קפיצים חדשים של ג'יפ האמר יצליחו להחזיק אותי. נזכרתי גם בכל הלילות שישנתי עם פה פתוח, או שהייתי מצונן ונרדמתי עם הראש בתוך הכרית. טוב, נו. אני בסך הכל בן אדם, ואין גבר שלא רייר בשינה. חוץ מזה, מדי פעם, כשהיא נסעה לה לכמה ימים לסדנאות מיצים, אירחתי במיטה שלנו ארוחות קלות של סנדוויצ'ונים, חטיפים, פיצוחים ופירות יבשים.

בכל מקרה בדקתי גם בגוגל. שם כתבו המומחים שעם השנים, המזרון והכריות הופכים למושבות של חיידקים. מה זה מושבות, ערים ענקיות. מדינות של חיידקים! יבשות!!

המזרון הופך למאגר של תאים אנושיים מתים ושל קרדית הבית, שזו חיה מיקרוסקופית שניזונה מהתאים הנושרים מגופנו. המזרון שלנו הוא בית חם למיליוני חיידקים, נבגי פטריות, קשקשים והפרשות שונות של הגוף. מזרון ישן שוקל פי 2 מחדש. ואם כל זה נשמע לכם דוחה, זה גם ממש לא בריא.

√ √ √

אז אם אתם סובלים מאלרגיות או נתקפים באסתמה בכל פעם שאתם נכנסים למיטה, כדאי שתבינו את הרמז: אתם ישנים בספארי. לא סתם ישנים – חורפים עמוק. לפי הסטטיסטיקה, אדם ממוצע מבלה בשינה כמעט 30 שנה מחייו, וזה בתנאי שהילדים לא מפריעים לו בשבת בבוקר.

מרוב מחשבות על החיידקים שעושים חינגות מתחתיי, לא נרדמתי כמה לילות וזימזמתי את השיר "ארי ודרצ'י" של כוורת. בסוף עשיתי מעשה ויצאתי למסע האינסופי בעקבות המזרון האולטימטיבי. גיליתי עולם שלם שלא ידעתי על קיומו. מאות יצרנים, סוגים ותצורות המתינו לי בקצה המקלדת, והרבה שאלות נשארו פתוחות: עם מי מתייעצים? אורתופד, סקסולוג או פותר חלומות? האם גם למזרונים יש מוסכניק? האם יש שוק של משומשים? ואם כן, איפה המחירון של לוי יצחק כשצריך אותו? ומה חשוב יותר – שנת ייצור או נפח ספוג?

הירהרתי בנוסטלגיה בשנים הארוכות שאני והגברת הראשונה חולקים את אותה המיטה. בימינו הראשונים התכרבלנו לנו על פוטון צר ומתפורר, היה לנו צפוף ולא היה לנו כסף, אבל ישנו טוב. כשהתמסדנו והתברגנו, כבר התמזרַנו כראוי, אבל איכות השינה התחילה להידרדר. המיטה שלנו הפכה ביום למועדון נוער ובלילה לבית חולים שדה לילדות עם חלומות רעים, בכי וחום גבוה. אחר כך התחילו גם הנחירות ונדודי השינה.

היום הכל כבר אחרת. זה לא שהתרחקנו, חלילה, אבל חשוב לשנינו שנוכל לנוע בחופשיות. אנחנו צריכים ספייס. באפר זון. שלא כל תזוזה בצד שלי תעיר אותה. שכשאני קורא ספר, היא לא תחוש בתנועת הדפדוף שלי. וכשאני מתכופף לכבות את מנורת הלילה, שלא ייווצר שיפוע שיגלגל אותה לכיווני, או, גרוע יותר, לכיוון הרצפה.

ביקרנו בכמה וכמה חברות מזרונים. הריטואל הקבוע היה שאשתי מקשיבה להסברים, מהנהנת ועושה רשימות, ואני שוכב על המזרון, ואיך שאני שומע את המחיר, מנסה להירדם.

מתברר שבשנים שישנתי, תעשיית המזרונים התפתחה בטירוף. המזרונים היום עשויים מפולימרים היפואלרגניים שנוסו על האסטרונאוטים של נאס"א. הם מכילים מרכיבים אקזוטיים כמו לטקס, ויסקו ג'ל ושרף טבעי מעץ הגומי, ועושים שימוש בטכנולוגיית טילים ולוויינים. בשבוע שעבר אפילו שוגרו כמה מזרונים לחלל במסגרת ניסוי של התעשייה האווירית ורפאל. מה שמשותף לכולם זה שאפשר לקבל אותם לחודש ניסיון ואחר כך להחזיר. כל זה בתנאי שלא מורידים את הניילון.

אני מודה שקצת התאכזבתי שעם כל הקידמה, יצרני המזרונים לא מצאו דרך להתחבר לעולם האפליקציות. איך עדיין לא המציאו מזרון שיידע לזהות מי התחיל את המריבה בין בני הזוג, למי מתבשלת פריצת דיסק ומה הסיכוי שהלילה זה יקרה.

בסוף לקחנו משהו לניסיון. לא יקר מדי, לא זול, אבל די נוח ומרגיש בריאותי. בינתיים עמוד השדרה שלי שומר על השקט. מי שלא שומר על השקט זה הניילון על המזרון, שמעיר אותי בכל פעם שאני מסתובב. ומה עושים עם המזרון הישן? הוא ראה דברים שלא כאן המקום לדבר עליהם, והמחשבה שאני מניח אותו בחוץ והעוברים והשבים יוכלו להחליף עליו רשמים לא מצאה חן בעיניי בכלל.

החלטתי להשאיר אותו בבית, אבל אחרי יומיים במסדרון לא היתה ברירה והוצאנו אותו לרחוב. הרגעתי את המשפחה שביום ראשון העירייה אוספת פסולת חריגה, כך שצריך לעבור בשלום רק את סוף השבוע. לשמחתי, הוא נלקח עוד לפני כניסת השבת. יש מצב שהוא מככב עכשיו באיזו חושה של חבורת מסטולים שחוגגים עליו ומסתלבטים עלי, "אחי, זה היה המזרון של ניצני". אני מקווה שהם לפחות ישנים טוב, כי אשתי, לעומת זאת, ממשיכה להירדם בסלון מול הטלוויזיה. √