בזמן האחרון השמיעה שלי כבר לא מה שהייתה. טלפונים שמצלצלים חצי מטר ממני זוכים להתעלמות מוחלטת, השעון המעורר לא מעיר אותי בבוקר, המכסחת של השכן לא עושה עלי רושם (גם לא בשבת בצהרים) וצפצופים של נהגים עצבניים ברמזור לא מזיזים לי. אודה על האמת, עם רוב הדברים הללו חייתי בשלום, אבל עם הגברת הראשונה זה כבר סיפור אחר. הנה דוגמה לדו שיח שלאחרונה מאוד נפוץ אצלנו בבית:
אשתי: למה אין לחם?! לא הלכת לסופר?
אני: לא.
אשתי: אבל ביקשתי ממך.
אני: מתי?
אשתי: הבוקר. לא שמעת שביקשתי ממך ללכת לסופר ?
אני: לא.
אשתי : אתה כנראה לא שומע טוב…
למען הגילוי הנאות אציין שאישתי איננה רופאת אף אוזן וגרון. היא אינה רופאה בכלל,ואפילו מאוניברסיטת לטביה אין לה דיפלומה, לכן הסקתי שאין בדבריה אבחנה מדופלמת על איכות השמיעה שלי אלא רצון להתנגח בי ולהדגיש שאני מתעלם בכוונה מבקשותיה. האמת שזה די מתאים לי לפתח שמיעה סלקטיבית, לשמוע מה שאני רוצה ולהתעלם ממה שלא בא לי עליו. בתכל'ס כולנו כאלה לא? אבל הפעם הסיפור היה אחר.
פתאום שמתי לב שאני מתקשה להבין אפילו את הבנות שלי, וכשהן מדברות לידי אני שואל יותר ויותר כמו איזה תרח "מה? מה אמרת? לא שמעתי.." גם כאן, בתחילה ייחסתי את העניין לסגנון הדיבור הקלוקל שלהן ולמלמול המעצבן של בני נוער בימינו, אבל כשהבחנתי שהבעיה חוזרת גם כשאני מאזין לדן כנר מקריין באופן צלול את 'צפיחית בדבש', נפלה לי הצפיחית והבנתי ש "יוסטון ווי הב א-פרובלם".
הלכתי לרופא המשפחה (שבזמן האחרון כבר די נמאס לו לראות אותי עם כל הבעיות שלי..) והתייעצתי אתו מה עושים . הוא התעניין אם בעבר או בהווה הייתי חשוף לרעש בעבודה. עניתי שלא כי תיארתי לעצמי שהוא התכוון לאנשים שיושבים על כלים כבדים כמו נהגי משאיות, עובדים במפעלי תעשיה או פועלי בניין שמצוותים לפטיש אוויר. האשמתי את האחים שלי שצעקו עלי בילדותי, את המורים בבית הספר ובטון מתנצל הודיתי שגם הבית שלי הוא לא מקום שקט במיוחד, אבל הדוקטור אמר שאפילו אישה ושלוש בנות, רעשניות ככל שיהיו, לא יכולות להסביר רגרסיה בשמיעה. המשכתי לנבור בזיכרון. סיפרתי לו על שירותי המקוצר בחיל התותחנים שבו הייתי אחראי למשוך בכבל התותח שירה פגזים של 175 מ"מ. "זה בהחלט יכולה להיות כיוון " אישר הדוקטור, "מה עוד ?" סיפרתי על יותר מ 30 שנה של הופעות ב'תיסלם' לצדו של סמי המתופף הידוע בכינויו "רגל הפלא ויד הברזל". אנשים לא יודעים אבל סמי גרם לשכנים שלו לעבור לעיר אחרת. לפעמים כשהוא מתופף המכון הסיסמוגרפי מזהה את התנודות בטעות כרעידת אדמה, 5 בסולם ריכטר. נזכרתי גם ביזהר אשדות, הגיטריסט שלנו, שעשרות שנים לצידי בוחן את כושר הסבל שלי בעזרת מגברים שונים שהוא 'חייב לבדוק'. סיפרתי על שנים של עבודה באולפני הקלטות עם אמנים שנהנו מאוד לשמוע את עצמם וביקשו להגביר ולהגביר עד שחזרתי הביתה עם צפצופים שלא עוזבים אותי עד היום. הרופא קטע אותי ש"פה זה לא חיים שכאלה" הוציא לי הפנייה למכון שמיעה ושלח אותי לדרכי.
במכון הוכנסתי לחדר אטום וחוברתי לאוזניות. קלינאית התקשורת הסבירה לי בתנועות שפתיים מוגזמות שהיא תשמיע כל מיני צפצופים ושאלחץ על הכפתור בכל פעם שאני שומע אחד. הסברתי לה שהגעתי מצופצף מהבית אז איך אדע להבחין בין צפצוף שלה לצפצוף שהוא מקורי שלי? היא אמרה שאני אדע. הבדיקה החלה אבל אני לא שמעתי כלום. " שומע את הצפצופים?" היא שאלה. עניתי שכן. "אז יש לנו בעיה" אמרה הקלינאית וקראה לטכנאי. נכנסתי לפאניקה. הייתי בטוח שהשמיעה שלי כל כך גרועה עד שהיא בטוחה שהציוד לא בסדר. אחרי שהטכנאי שכב קצת מתחת למכשירים הסתבר שאכן הייתה תקלה בציוד. רווח לי אבל רק לרגע כי בתום הבדיקה הסתבר שאכן אני סובל מירידה מסוימת בשמיעה. אין מה לעשות . זה הגיל, זה החיים, אין תרופה, אין התעמלות, אין משחה וגם מיץ נבט החיטה לא יכול לעזור פה. זה מה יש וצריך להתקדם.
התבאסתי קשות. לא זו בלבד שאני רואה כל בוקר בראי איש מבוגר עם קמטים וכרס, לא די במשקפיים 'לקרוב ולרחוק' אני צריך לסחוב לכל מקום, עכשיו אני גם לא שומע טוב, באופן רשמי ועם תעודה. מה נסגר איתי? בסוף אני אהיה כמו הקשישים האלה שיושבים בקיץ עם מכנסיים קצרים וגופייה במרפסת, ורואים חדשות בערוץ 1 בווליום שלא מבייש את אמפי קיסריה. פתאום הכתה בי ההכרה שאני הולך ונהיה דומה להורים שלי, שגם השמיעה שלהם לא מאה אחוז, ושערב רגיל אצלם נשמע בערך ככה:
אבא שלי: "יאיר אומר שהוא פגש את שרה במספרה ובני הספר מסר לך ד"ש.
אמא שלי: מה אתה אומר? יאיר לפיד יהיה שר המשטרה ובנט פרש ?"
עכשיו כשהאבק שקע והפנמתי את המצב אני משתדל למנף אותו לטובתי.
לאישתי שביקשה שאזרוק את הזבל עניתי שכשאהיה על העץ אזרוק לה חבל. לבנות שביקשו "אבא אפשר כסף?" עניתי בטח ובעזרת תיפוף על הירכיים נתתי להן קצב. לשכן עם המכסחת ששאל אותי אם אני יכול לעזור לו עם הגזם, אמרתי שמאוד מתאים לאשתו ללכת עם נזם. הטריק הזה עבד מעולה.
עד אתמול. אשתי שאלה אותי אם קראתי את המכתב להסדרת התשלומים שהגיע מבית ספר ומה אני מתכוון לעשות בנדון. "לא תאמיני" אמרתי לה תוך פזילה קלה, "אבל ממש קשה לי לקרוא. אני חושב שאני לא רואה כל כך טוב".
