איור טליק לזר
כמי שמקיים כבר שנים מערכות יחסים רציניות עם דיאטניות ומכוני כושר, הבנתי מזמן שהאויבים הגדולים ביותר שלי הם הסוכרים ועוזריהם. המתוק הוא אויב מר ובעיקר משמין, לא בריא ועושה חורים בשיניים – אבל גם עושה נעים בפה ומשפר את מצב הרוח. בניגוד למאכלים מורכבים כמו צלי עגל או בצלצלי שאלוט ברוטב יין אדום, שאתה לומד לאהוב כאדם מבוגר, קוביית שוקולד קטנה ומתוקה היא להיט חוצה קהלים, שסוחף גם תינוק בן יומו וגם קשיש בן 90 בלי שיניים.
ה״מתוקים״, כפי שהם מכונים בפי כל, לא רק שלא עוזבים אותנו בשעות הקשות, הם משרתים אותנו במיוחד ברגעים הקשים, בעיתות דכדוך ובדידות. אישה יכולה לעזוב אותך, אבל קוביית השוקולד תמיד תהיה שם לצידך, מנחמת ומשמחת. אם החברה עזבה אותך, אם הקורונה גרמה לך לשבת חודשים בבית מול הטלוויזיה או אם המפלגה שלך הפסידה בבחירות, אין כמו ג׳ארה של בן אנד ג׳ריס או איזה מילקשייק ביתי להעלאת המורל (והמשקל).
אבל מתברר שנפש האדם סבוכה (או אולי פשוטה במיוחד), וגם כשהוא שמח וטוב לב הוא ממתיק את יומו, כמאמר השיר. בכל מסיבת יומולדת בבית או במשרד, או בפרידה מחבר לעבודה, יש מי שמביא עוגה, ואתה – רק כדי לא להעליב את מי שהכין אותה או את חתן השמחה, לך הרי ממש לא בא על הקצפת הזאת עם הפרלינים – נאלץ לאכול אותה, ואפילו לקחת מנה שנייה כדי לוודא שאף אחד לא ייעלב.
הקיץ מזוהה עם חופש, שחרור, בגדי ים וארטיקים, ולמרות שדווקא כשאני בבגד ים אני אמור להיזכר שאינני אנחל בונני ושעדיף להימנע מסוכרים, אני בוחר לבלף את עצמי שאולי כשהמאכל קפוא הוא פחות משמין, כי גם הפחמימות והסוכרים שבו קפואים ומורדמים.
אחת הבעיות המרכזיות בניהול המלחמה במתוקים היא התדמית החיובית שהם נהנים ממנה. אי אפשר להפוך אותם לאויב אם בשפה ובתרבות שלנו הם משולים לאירוע חיובי, משמח ואהוב. בבואנו לתאר תינוק חמוד אנחנו אומרים עליו שהוא מתוק, שרים לו את "אדון שוקו" ולאחותו את "ילדה סוכר", ומוסיפים "מתוקה, כמה את יפה". בכל מודעה שנייה ביד 2 כתוב שהדירה או המכונית בונבוניירה, וכשמישהו נהנה מהחיים באופן חריג, אומרים לו שהחיים שלו דבש. הניצחון והנקמה מתוקים, ההפסד הוא מר, ומי שלא יודע לקבל אותו הוא חמוץ.
המתיקות משתקפת לא רק בחוש הטעם, אלא גם בראייה ובשמיעה. בספר קהלת נכתב: "וּמָתוֹק הָאוֹר, וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ". יש אפילו שיר כזה של רחל שפירא בביצוע ששי קשת, שכולו אור ואופטימיות. בשמיעה, המתיקות מתבטאת בכך שאתה יכול לדבר אל אוזנו של מישהו במתק שפתיים.
החקלאות והמדע מחפשים כל הזמן תחליפים בריאים לטעם הממכר, אבל נכון להיום, התחליפים אמנם ממתיקים קפה או עוגה, אבל לא עושים את העבודה התדמיתית. אם נגיד למישהי שהיא ילדה סטיביה, או נגיד להורים שיש להם תינוק סוכרלוז (או ילד שוקולד חרובים), לא בטוח שזה יתקבל בהבנה. ואם נשיר לילד ביום ההולדת "איפה איפה איפה הסלט?", זה לא ייגמר טוב.
גם החגים שלנו מסוכרים למדי ואינם שיר הלל לטופו או לאצות. בראש השנה אנחנו מצוּוים לאכול תפוח בדבש ומברכים ״שתהיה שנה מתוקה״, ולא ״שתהיה שנה בטעם פריכיות אורז״. בחנוכה אוכלים סופגנייה ו״לביבה חמה ומתוקה״, ובפורים אוכלים אוזני המן ממולאות בפרג מתוק או בשוקולד, למרות שכולנו יודעים שזה לא באמת הטעם של מה שהיה באוזניים של הצורר. במימונה אנחנו חזקים במופלטה ובספינג׳, ואם קפצת לכפר ערבי לצהריים, יפנקו אותך בבקלאוות ובכנאפה, שאי אכילתן תעלוב במארחים.
גם רשתות השיווק לא עושות לנו את זה קל. סיור אקראי בכל סופר בישראל ילמד כל אחד תחת איזו הפגזת סוכר אנחנו נמצאים, ומדי קיץ ישראל נמצאת תחת מתקפת טילונים (שבשנים האחרונות מתקרבים לגודל של טיל פג'ר). נכון שהמדינה מאלצת את היצרנים לכתוב על מוצרים אם הם עתירי סוכר וכמה, אבל כשאני רואה את כמויות דגני הבוקר, הממתקים, המשקאות הממותקים והעוגות שקורצים לי מהמדפים, אני מרגיש שמנסים לחסל אותי, ולא עוזר לי שיש עליהם מדבקות של צבע אדום.
העולם המודרני מנסה לעזור לנו באמצעים שונים. יש אפליקציות שיעזרו לנו לנהל את צריכת הסוכר, ממליצים לנו להיכנס לכושר ולהרים משקולות, ויש מי שיברח לעישון סיגריות, רחמנא ליצלן, כי זה מקטין את התיאבון. נשאלת השאלה אם המעגל הזה – ממתקים, השמנה, סיגריות, קשיי נשימה, כושר, צורך בנחמה, ממתקים, השמנה וחוזר חלילה – הוא לא מזימה משותפת של חברות הסיגריות, יצרני הממתקים, רופאי השיניים, מאמני הכושר ומכוני הגמילה.
כולם אומרים לנו כמה העניין הזה מזיק לנו, אבל סומכים עלינו שלא נצא מהמעגל, אלא שבעוד שנה נחזור אליו ובגדול, כלומר עם עוד 15 קילו. להזכירכם, פעם נהגו לעשן לא רק בסדרות על פרסומאים בטלוויזיה. עישנו באוטובוסים ובמטוסים, ומורים עישנו על תלמידים בכיתות בית ספר, עד שמלחמה עיקשת של מתנגדי העישון דחקה את הסיגריות מחוץ לקונצנזוס.
אנשים רבים מנהלים מלחמת התשה יומיומית פרטית בתשוקה לצרוך מתוקים, אבל אולי הגיע הזמן שהמדינה תפסיק להפקיר את אזרחיה המלאים מדי לנפשם ותרכז את המאבק בעצמה. הממשלה החדשה יכולה למנות שר מיוחד לתפקיד, שיכול להיקרא השר לביטחון פנים־הקיבה, או פשוט שר הסוכר, והוא יוביל את המאבק.
בדומה לסיגריות, אפשר להכריז על איסור מכירת מתוק למי שטרם מלאו לו 18, למכור ממתקים רק מאחורי הדלפק בעטיפה אחידה בצבע דוחה, כשעל העטיפה תמונות מפחידות של טיפולי שיניים, מותניים עם ״צמיגים״ ופרצופים עם חצ'קונים.
בכניסה לבית קפה ישאלו אותך ״מנשנש או לא מנשנש?״ ויקצו אזור נפרד לאוכלי מתוק. אנשים ייאלצו לצאת לחדר המדרגות בעבודה כדי לאכול מקופלת. השימוש בסוכרים במטוסים ייאסר, והדיילת מטיסת השוקולד, שסירבה למכור שוקולד לאחת הנוסעות, תוכרז כגיבורה פורצת דרך, כמו רוזה פארקס, שסירבה לפנות את כיסאה לאדם לבן באוטובוס.
אני מציע גם להעביר חוק שיחייב מפרסמים של גלידה ומשקאות ממותקים בטלוויזיה לציין בתחתית המסך ש״המציג החטוב הינו דוגמן שלא נגע בסוכר ובפחמימה מאז התיכון״. ולחלופין, לחייב אותם להשתמש בפרזנטורים שבאמת אוכלים הרבה ארטיקים, וגם נראים כמו פריג'ידר. √
מתוק לו מתוק לו
